רע"פ 309/05 מוחמד מחמוד חלאוה מסארוה נ. משטרת ישראל

זוהי בקשת רשות ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית-משפט השלום לפיה יחולטו ויושמדו חלקים מזויפים ברכב אשר היה בעבר בבעלותו.

1.ביום 13.9.2001 תפסה המשיבה 1 רכב מסוג ניסן טראנו (להלן: הרכב ) בחשד להיותו מזויף. רכב זה נרכש בשנת 1997 על ידי המבקש לאחר תאונת דרכים ונמכר על ידו, לאחר שתוקן, למשיב 3 אשר מכר אותו למשיב 2. ביום 21.1.2004, כשנתיים ויותר לאחר תפיסת הרכב, הגישה המשיבה 1 בקשה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט-1969, (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי ) למתן צו לחילוט ולהשמדת הרכב, בטענה שלאחר שנפגע בתאונה, זויף הרכב והמרכב הפגוע הוחלף במרכב שנלקח מרכב אחר שזהותו אינה ידועה.

2.בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' קפלינסקי) נעתר לבקשה והורה כי חלקיו המזויפים של הרכב יחולטו ויושמדו ואילו יתר החלקים יוחזרו למשיב 2. בהחלטתו ציין בית המשפט כי המשיבה 1 נסמכה, בין היתר, על ממצאי המעבדה לזיהוי פלילי לפיהם תווית מתכת המותקנת בעזרת מסמרות בתא המנוע ומצוין בה מספר השלדה של הרכב, הוסרה וחוברה מחדש למרכב הנוכחי של הרכב שאינו המרכב המקורי שנפגע בתאונה. בית-המשפט ציין עוד כי המבקש מצידו הודה שבעקבות התאונה הוחלפה קבינת הרכב (חלק מן המרכב) בקבינה שנרכשה בחנות לחלקי חילוף משומשים, אך טען שהרכישה נעשתה כדין וניתנה לו חשבונית, אף כי זו אינה נמצאת ברשותו כיום. בית-המשפט קבע כי נוכח הודאת המבקש שהקבינה המקורית של הרכב הוחלפה בקבינה שהייתה שייכת לרכב אחר, ולאור העובדה שלמרכב הנוכחי של הרכב מחוברת תווית זיהוי שבמקורה הייתה מחוברת למרכב שניזוק ופורק, הרי שאין ספק כי מדובר ברכב מזויף ועל כן, הורה, כאמור, כי החלקים המזויפים יחולטו ויושמדו.

3.המבקש הגיש ערר לבית-המשפט המחוזי וטען כי משהוחלט שלא להגיש כתב אישום יש להשיב את הרכב לאדם ממנו נלקח ואין לפעול על פי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי. המבקש הוסיף וטען כי המשיבה 1 לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח זיוף של חלקי הרכב וכי בית-משפט השלום שגה בהסיקו מן העובדה כי התווית ועליה מספר השלדה חוברה למרכב החדש, כי הרכב זויף. בית-המשפט המחוזי דחה את הערר בקובעו כי המשיבה 1 הוכיחה שהמרכב זויף באמצעות חוות-הדעת של המעבדה לזיהוי פלילי אשר לא נסתרה על ידי המבקש. בית המשפט סבר כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי, להילחם בנגע זיוף כלי רכב על ידי מניעת שימוש והפקת רווחים מהם, על פני טענת המבקש לזכות קניין ברכב בציינו כי העובדה שלא הוגש כתב אישום בפרשה אין בה כדי להוביל למסקנה שונה.

4.מכאן בקשת רשות הערר שבפניי, בה טוען המבקש, בין היתר, כי המשיבה 1 החזיקה את הרכב מעל שישה חודשים ללא החלטה שיפוטית בניגוד להוראת סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי. עוד טוען המבקש כי אין להסיק מחוות-הדעת של המעבדה לזיהוי פלילי כי הרכב זויף. לשיטתו, לצורך הוכחת זיוף נדרש להוכיח כי בוצעו פעולות שגורמות לשינוי סימני הזיהוי האופייניים של הרכב - אשר הינם מספר השלדה המוטבע בקורת האורך הימנית, מספר המנוע ומספר הרישוי. במקרה דנן, כך טוען המבקש, לא שונו סימנים אלו ולפיכך שגה בית-המשפט בקובעו כי הרכב זויף.

5.דין הבקשה להידחות. הטעם העיקרי לדחייה נעוץ בכך שעל פי דברי המבקש עצמו הוא מכר את הרכב עוד בשנת 1998 ועל כן, אין לו מאז כל זכויות קנייניות בו. הרכב אף לא נלקח מידיו בעת שנתפס אלא מידי המשיב 2 שרכש את הרכב מידי המשיב 3. בנסיבות כאלה, לא ברור כלל מה מעמדו של המבקש בהליכי החילוט ותמיהה זו לא נתבהרה בבקשה שבפני. די בכך על מנת לדחותה. למעלה מן הדרוש אומר כי בפרשה שלפנינו הוחלפה, על פי עדות המבקש, הקבינה של הרכב ולמרות זאת נמצאה בתא המנוע תווית זיהוי שהייתה מותקנת במרכב המקורי של הרכב, שנפגע ופורק. משכך, בצדק קבעו הערכאות קמא כי חלק של הרכב זויף, כמשמעות הדבר בסעיף 413ט לחוק העונשין, תשל"ז-1977. אשר לטענה הנוספת שהועלתה ולפיה החזיקה המשטרה ברכב למעלה משישה חודשים ללא צו שיפוטי ולא ניתן לחלטו בהיעדר כתב אישום. טענות אלה אכן ראויות להישמע, אך משקבעתי כי אין למבקש זיקה לרכב שחולט ואף לא הייתה לו זיקה כזאת בעת תפיסת הרכב, אין מקום לברר שאלות אלה במסגרת הבקשה שהגיש וניתן להותירן לעת מצוא.

הבקשה נדחית.