רע"פ 3114/10אליהו חן נ. מדינת ישראל - משרד העבודה

1.

לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו הוגש כתב-אישום המייחס למבקש ולחברה אותה ניהל עבירות של העסקת עובדים ללא היתר, לפי סעיפים 2 ו-5 לחוק עובדים זרים (העבדה שלא כדין), התשנ"א-1991 וסעיף 32(א) לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959. בביקורת שנערכה במפעל מזון השייך לחברת "גדרון", נמצאו שבעה מהגרי עבודה ששהו בארץ באשרות תייר. המבקש הואשם בעבירות אלה מכיוון שהיה מנהלה של חברת כוח אדם "יש מן שירותי כח אדם בע"מ" (להלן: "יש מן"), באמצעותה שולם שכרם של הפועלים.

גדר המחלוקת בבית-הדין האזורי הייתה השאלה אם חברה זו הייתה מעסיקתם של הפועלים. זאת, מאחר ונטען על-ידי המבקש כי "גדרון" הייתה המעסיקה, ותשלום שכר הפועלים באמצעות החברה אותה ניהל, נועד להסתיר עובדה זו. בהחלטתו להרשיע את המבקש ואת "יש מן", ציין בית-הדין כי על תלושי השכר של הפועלים הופיע שמה של חברת "יש מן" כ"מעסיקה", והיא זו שהנפיקה להם המחאות בגין שכרם. לבית-הדין אף הוגשה חשבונית ששולמה לחברה זו בגין עמלה הנגזרת משכרם של העובדים שהפנתה לחברת "גדרון". מנהל מפעל "גדרון", יצחק אלקיים, העיד גם הוא כי הפועלים הועסקו על-ידי חברת "יש מן". נוכח ראיות אלו קבע בית-הדין, כי החברה אותה ניהל המבקש היא, למצער, מעסיקה במשותף של הפועלים. בעקבות ההרשעה נדון המבקש לקנס בסך 60,000 ש"ח, והוא נדרש לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.

2.

על פסק-הדין ערער המבקש לפני בית-הדין הארצי לעבודה, שם עמד על טענתו לפיה חברת "יש מן" לא הייתה מעסיקתם של הפועלים. כמו כן, טען כי בית-הדין האזורי שגה משהרשיע אותו על סמך עדות יחידה, זו של יצחק אלקיים, לו היה עניין מובהק לטעון שלא הוא עצמו היה מעסיקם של הפועלים, ומבלי שנמצא חיזוק לעדות זו. בנוסף, התעלם בית-הדין מהעובדה שרק ארבעה מהעובדים גורשו לבסוף מן הארץ. בכל הנוגע לגזר-הדין, נטען כי בית-הדין האזורי התעלם מעינויי הדין שנגרמו למבקש, שההליכים בעניינו נמשכו לא פחות משמונה שנים. כן נטען, כי סכומי הקנסות המרביים בגין העבירות בהן הורשע, הוגדלו במהלך השנים בהן התנהל משפטו, ויש לקבוע את גובה הקנס בעניינו על פי הסכומים המרביים בעת ביצוע העבירה.

בית-הדין הארצי לא מצא מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-הדין האזורי. בהחלטתו הוא שב ועמד על נתונים המבססים את המסקנה כי "יש מן" העסיקה את הפועלים (עמוד 4 לפסק-הדין): עדותו של סמנכ"ל החברה כי שכרם של הפועלים שולם על-ידי החברה; הסכם בין "יש מן" ל"גדרון" בו סוכם על קליטת עובדים במפעל ושיעור העמלה שתשולם ל"יש מן" (מוצג נ/1); וחשבונית ממנה עולה כי שולמה עמלה שכזו בעבור עבודת אותם פועלים שנמצאו בביקורת במפעל (מוצג מ/4). ממילא, נקבע כי נתונים אלה שוללים את טענת המבקש כי הרשעתו התבססה על עדות יחידה אשר לא נמצא לה חיזוק. עוד הודגש, כי העובדה שמספר פועלים לא גורשו בסופו של דבר, אינה שוללת את הצביון הפלילי מהעסקתם ללא היתר. לעניין גזר-הדין קבע בית-הדין הארצי, כי שיעורי הקנסות שהוטלו ממילא נמוכים משמעותית מהשיעור המרבי של הקנסות בגין העבירות בהן הורשע המבקש, ואין לשנות מהם. חרף זאת, בוטלה בהסכמת המשיבה הרשעת המבקש בעבירה לפי סעיף 32(א) לחוק שירות התעסוקה, הואיל ועבירה זו נמחקה מכתב-האישום בהחלטה של בית-הדין האזורי לעבודה טרם ניתן פסק-הדין (עמוד 3 לפסק-הדין).

3.

בעקבות כל אלה פנה המבקש בעתירה לבית-משפט זה (בג"צ 2750/10 חן נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 14.04.10)), אולם זו נדחתה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי – ומכאן הבקשה הנוכחית בה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-הדין הארצי, תוך שהוא חוזר על השגותיו אשר נדונו בערעור. הוא מוסיף וטוען, כי בית-הדין הארצי שגה בכך שקבע כי הרשעתו לא התבססה על עדות יחידה, שכן הראיות עליהן הסתמך כלל לא הוזכרו בפסק-דינו של בית-הדין האזורי.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי בית-משפט זה יורה על קיומו של ערעור שני במקרה המעורר שאלה החורגת מעניינו הפרטני של המבקש ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)) . שאלה כזו לא אינה מתעוררת במקרה זה, באשר ההשגות כולן מופנות כנגד ממצאים שבעובדה, בהן אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. גם בעונש שהושת על המבקש לא מצאתי דופי, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.