רע"פ 3120/05 אייל בן-דן פיינברג נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא מ. לינדנשטראוס, סגן-הנשיא ש. ברלינר והשופט י. דר) בע"פ 1729/04 בו נדחה ערעור המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה בחדרה.

2.ביום 1.11.00 נהג המבקש באוטובוס, ובהגיעו לתחנת האוטובוס עצר במקום, הוריד וקלט נוסעים. בעודו עושה כן החלה ילדה בת 8.5 שנים לחצות את הכביש, משמאל לימין, בסמוך מאוד אל חזית האוטובוס. בשעה שהגיעה הילדה סמוך לפינה הימנית של האוטובוס, סיים המבקש לקלוט את הנוסעים, וידא כי הדרך לשמאלו פנויה והחל בנסיעה. הוא לא הבחין בילדה, פגע בה בחזית הימנית של האוטובוס, הפיל אותה לכביש ודרסה למוות.

3.המבקש הורשע בבית-המשפט לתעבורה בחדרה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, והוטלו עליו העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל, שנה מאסר על-תנאי למשך שנתיים, פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה למשך 9 שנים וקנס בסך 4,000 ש"ח.

4.המבקש ערער על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, בקובעו כי פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה היה מפורט ומנומק, וכי קביעותיו מעוגנות בראיות, מבוססות ונכונות. כן הסכימו כל שופטי בית-המשפט המחוזי, כי אילו נקט המבקש אמצעי זהירות בטרם החל בנסיעה - ובפרט, אילו וידא באמצעות המראות כי אין איש בחזית האוטובוס - היתה התאונה נמנעת, וכי האחריות לקיומה של המראה, לכיוונה הנכון ולשימוש בה קודם להתחלת הנסיעה מוטלת על הנהג. משלא עשה המבקש כן, בדין הורשע ובדין נגזר דינו.

5.בבקשה המונחת לפניי טוען המבקש טענות מטענות שונות המכוונות כולן כנגד הוכחתה של האפשרות לראות את חזית האוטובוס באמצעות המראות המותקנות באוטובוס. לטענת המבקש, משלא נבדקו המראות באוטובוס שהיה מעורב בתאונה, אלא רק באוטובוסים דומים לו, לא הוכח לפני בית-המשפט לתעבורה, בראיות מספיקות ומעבר לספק סביר, כי ניתן היה לראות את הילדה באמצעות המראה, ועל-כן טעה בית-המשפט המחוזי כאשר הסתמך על קביעותיו של בית-המשפט לתעבורה בעניין זה.

6.דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש אינן מצביעות על קיומה של עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן בהתאם להלכה הנוהגת בבית-משפט זה אין הן מעוררות כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מן הדרוש להכרעה בעניינו הקונקרטי של המבקש (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). טענותיו של המבקש נסבות על מימצאים שבעובדה ומכוונות הן עצמן כנגד הראיות עליהן הסתמך בית המשפט לתעבורה והמסקנות שהסיק מהן. הלכה היא, כי בית-משפט שלערעור אינו נוהג להתערב במימצאי עובדה שקבעה ערכאת דיון. ראו: רע"פ 9629/04 מהרי אמסלו נ' מדינת ישראל תק-על 2004 (4) 1326, בעמ' 1327; ואם כך בערעור ראשון קל-וחומר בערעור שני.

7.גם לגופו של עניין לא נמצא לי כי נפל פגם בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לפני בית-המשפט לתעבורה הוכח כי באוטובוסים מסוג זה שנהג בו המבקש בעת התאונה ניתן לראות את חזית האוטובוס כאשר המראות בצד ימין מכוונות כראוי. כפי שהדגיש בית-המשפט המחוזי, אחריותו של המבקש היתה לודא כי מראה כזו היתה מותקנת באוטובוס בו נהג, וכי היתה מכוונת כראוי כדי לאפשר שדה-ראיה רחב ככל הניתן. למעלה מן הדרוש הוסיף בית-המשפט המחוזי כי גם אם נותר בחזית האוטובוס "שטח מת" אותו לא מכסות המראות, מוטלת על הנהג חובה לודא, באמצעות מבט במראה למשך מספר שניות, כי אין איש באותו "שטח מת", על-מנת למנוע תאונות מסוגה של התאונה שארעה במקרה זה. לפיכך, משנמנע המבקש לודא כל אשר חובה עליו לודא לשם מניעת התאונה, בדין קבעו בתי-המשפט דלמטה כי התרשל.

לשון אחר: חיובו של המבקש בדין הוא, בנסיבות המקרה, על דרך של ממה נפשך: אם היתה מותקנת באוטובוס שבעזרתה יכול היה המבקש לצפות בילדה והמראה היתה מכוונת כראוי, חייב הוא בדין משום שיכול היה לראות ולא ראה. ואולם אם לא היתה מותקנת באוטובוס מראה כאמור, או שהמראה לא היתה מכוונת כראוי, כי אז חייב המבקש בדין משום שלא דאג לוודא כי תהיה באוטובוס מראה כנדרש או שלא דאג לכוונה כראוי. אם אמנם לא היתה באוטובוס מראה כנדרש, אפשר ניתן היה לחייב בדין גם אדם אחר בחברת האוטובוסים, ואולם לא היה בדבר כדי לפטור את המבקש מחיובו בדין.

8.הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כפי שהורהו בית המשפט המחוזי.

היום, כ"ה באדר ב' תשס"ה (5.4.05).

המישנה לנשיא

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

05031200_G01.doc של

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il