רע"פ 3122/08 עאדל אבו סרור נ. מדינת ישראל

ראשיתה של הפרשה בה עוסקת הבקשה הינה בצו הריסה מנהלי שהוצא ביום 15.12.2005, שהורה על הריסתו של מבנה בשטח 55 מ"ר בכפר ואלג'ה בירושלים, נצ"מ 215435/627095 (להלן: צו ההריסה ), אשר הוקם ללא היתר בנייה, זאת בהתאם לסעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ).

טרם הוצאת צו ההריסה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית ), פנתה יו"ר הוועדה המחוזית ביום 11.12.2005, בהתאם לאמור בסעיף 238א(ב1)(3) לחוק התכנון והבניה, בכתב ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים (להלן: הוועדה המקומית ), והורתה לו ליתן צו הריסה מנהלי במקרקעין. ביום 15.12.2005 התקבלה תשובה מטעם יו"ר הוועדה המקומית לפיה אין בכוונתו לטפל במקרה הנדון ועל כן יש להמשיך את הטיפול במקרה על ידי יו"ר הוועדה המחוזית.

אשר על כן, ובהתאם לסמכותה לפי סעיף 238א(ב1)(3), הוציאה יו"ר הוועדה המחוזית את צו ההריסה וביום 16.12.2005 הודבק אותו צו על המבנה האמור.

ביום 17.12.2005 הגיש המבקש בקשה דחופה לבית משפט השלום בירושלים לעיכוב ביצוע צו ההריסה (ב"ש 9158/05), בקשה שהתקבלה למען שיוכל המבקש לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.

ואכן, ביום 18.12.2005 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים לביטול צו ההריסה (ב"ש 10994/05). בקשתו התמקדה בטיעונים מספר, בהם טענת שיהוי בהוצאת הצו על ידי הוועדה המחוזית; הטענה כי הליך הוצאת הצו פגום לאור העובדה שהוא הוצא לפני שקמה לוועדה המחוזית סמכות להוציאו, שכן טרם חלפו שבעה ימים מיום דרישת הוועדה המחוזית מהוועדה המקומית להוציא צו הריסה, כדרוש בסעיף 238א(ב1)(3); הטענה כי לא קוימה התייעצות עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית; כי למשיבה אין סמכות שיפוט בכפר וולג'ה; וכי הוצאת הצו הייתה בלתי סבירה לאור התנהלות הרשות כלפי הכפר וולג'ה לעניין היתרי הבנייה.

בהחלטתו מיום 18.2.2007 קבע בית המשפט (כבוד השופטת ע' זינגר ) כי לא הייתה כל חריגה מסמכות בהוצאת צו ההריסה. תחילה דחה בית המשפט את הטענה כי הוצאת הצו הייתה שלא בסמכות לאור העובדה כי לא חלפו שבעת הימים הדרושים בסעיף 238א(ב1)(3) לחוק התכנון והבניה, שכן קבע בית המשפט כי סעיף זה נועד לקבוע את פרק הזמן המקסימאלי אשר על יו"ר הוועדה המחוזית להמתין לתגובת יו"ר הוועדה המקומית, וכי לאחר חלוף זמן זה, אין עוד חובה להמתין לאותה תשובה. כמו כן, הוסיף בית המשפט, כי מקום שהודיע יו"ר הוועדה המקומית כי אין בכוונתו לפעול כנגד הבניה, אין עוד כל טעם או הצדקה להמתין עד תום אותו פרק זמן מקסימאלי שנקבע וקמה סמכותו של יו"ר הועדה המחוזית לפעול במקומו. בית המשפט הוסיף כי אף אם היה מקבל את עמדת המבקש, לפיה לא קמה סמכות ליו"ר הועדה המחוזית טרם חלוף שבעת הימים, הרי שבמקרה דנן, לא היה מקום לבטל את הצו שכן מדובר בטעות של שלושה ימים שיסודה בטעות בתום לב, כאשר ידוע מראש שיו"ר הוועדה המקומית לא היה עושה שימוש בסמכותו גם ככה. לעניין שאלת חובת ההיוועצות ביועץ המשפטי של הרשות המקומית, בית המשפט דחה טענה זו מהטעם הדיוני שזו הועלתה לראשונה בסיכומים, אולם מעבר לנדרש, ובהערת אגב, העיר בית המשפט כי המקרה המונח בפניו שונה מהמקרה של רע"פ 3454/97 דעייף נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה , פ"ד נג 5 (1999) (להלן: פרשת דעייף ), שכן שם דובר בחובת היוועצות עם ראש הרשות המקומית על פי סעיף 19 לחוק התכנון והבניה, ובמקרה דנן מדובר בחובת ההיוועצות במקרה של ועדה מקומית שהיא מועצת רשות מקומית (סעיף 18 לחוק התכנון והבניה), ועל כן השיקולים הם לא אותם שיקולים ויכול וההחלטה לגבי מקרה זה תהיה שונה מאשר ההחלטה בפרשת דעייף לפיה נקבע כי ישנו צורך בהתייעצותו של ראש הוועדה המחוזית בראש המועצה המקומית, שכן מדובר היה בסמכות נטילה. לבסוף קבע בית המשפט כי המבקש לא הביא כל ראיה לביסוס טענותיו לגבי הנעשה בכפר וולג'ה, וכי גם אם הכפר מצוי מעבר לגדר ההפרדה, אין משמע זה כי לא תתבצע בו אכיפה, במיוחד כאשר מדובר במבקש אשר עבר לגור שם בשנת 1995 מתוך בחירה, כאשר חזקה עליו כי במועד זה היה מודע לבעייתיות של הוצאת היתרים בכפר. על כן, כאמור, דחה בית משפט השלום לעניינים מקומיים את הבקשה לביטול צו ההריסה.

על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 40166/07).

ביום 31.12.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם ) את ערעורו של המבקש בקובעו כי לא נפלו פגמים בתצהירו של מתכנן המחוז וכי המבנה טרם אוכלס, ועל כן, מין הדין היה להוציא את צו ההריסה. עוד נקבע כי צדק בית משפט השלום במסקנתו כי חוק התכנון והבניה קובע את הזמן המירבי עד לקבלת תגובת יו"ר הוועדה המקומית וכשמתקבלת הודעה מהאחרון, לפיה אין בכוונתו להוציא צו הריסה מנהלי, אין עוד כל טעם או הצדקה להמתין עד לתום התקופה המרבית האמורה וקמה סמכותו של יו"ר הוועדה המחוזית לפעול בעצמו. כמו כן קבע בית המשפט כי אין בסיס לטענתו של המבקש לפיה היה על המשיבה, בהפעילה את סמכות הנטילה בהוצאת צו ההריסה, להתייעץ עם היועץ המשפטי של הוועדה המקומית, שכן דרישה זו לא מופיעה בחוק ואף לא עולה מפסק הדין בפרשת דעייף. בית המשפט ציין כי בפרשת דעייף נקבע כי משמעות נטילת הסמכות על ידי יו"ר הוועדה המחוזית הנה כי הלה בא בנעליו של יו"ר הוועדה המקומית וחייב לקיים את כל ההליכים והנהלים הקשורים לאותה סמכות שנטל, לרבות קבלת מידע עדכני וקבלת ייעוץ משפטי, וכן כי פסק הדין התמקד אך בחובת ההתייעצות בעניין קבלת המידע העדכני ולא התייחס כלל לקבלת הייעוץ המשפטי. במקרה דנן, הרי שדרישת ההתייעצות המשפטית השתכללה עם ההיוועצות בנציג שר המשפטים בוועדה המחוזית, שהנו משפטן, ולא היה צורך בהיוועצות בעניין קבלת מידע עדכני, שכן מ דובר במרחב תכנון מקומי שבתחומו רשות מקומית אחת, להבדיל מפרשת דעייף בה נידונה סיטואציה של מרחב תכנון מקומי שבתחומו יותר מרשות מקומית אחת. עוד הוסיף בית המשפט כי מסקנה זו אף מתיישבת עם הוראות סעיף 238א(ב1)(4) לחוק התכנון והבניה המורה כי יו"ר ועדה מקומית שקיבל הוראה כאמור בסעיף 238א(ב1)(3) פטור מהתייעצות עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, פטור שיכול להיות מוסבר רק בכך שיו"ר הוועדה המחוזית כבר התייעץ בהיבטים המשפטיים עם נציג שר המשפטים בוועדה המחוזית.

ביום 21.2.2008 דחה בית משפט זה (כבוד השופטים א' א' לוי , ע' ארבל ו ע' פוגלמן ) את עתירתו של המבקש (בג"ץ 1372/08) לצו ביניים שיאסור על המשיבה לבצע את צו ההריסה על הסף, שכן הדרך פתוחה בפניו להגיש בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ביום 10.3.2008 דחה בית משפט זה את בקשתו של המבקש לביטול פסק הדין הנ"ל.

כעולה מתגובת המשיבה, ביום 18.3.2008 קבע בית המשפט המחוזי כי מן הראוי להיעתר לבקשה שהגישה בדבר הארכת התקופה לביצוע צו ההריסה המנהלי, שכן הרושם הבלתי נמנע הוא שהמבקש נוקט בהליכים שונים לדחיית ביצוע צו ההריסה המנהלי או לביטולו, אולם טרם ניתנה החלטה סופית בבקשת המשיבה נוכח ההליך שבפניי.

מכאן בקשר רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזר המבקש על טענותיו לפיהן צו ההריסה הוצא בחוסר סמכות לאור העובדה שיו"ר הוועדה המחוזית לא המתינה שבעה ימים מיום שליחת הדרישה ליו"ר הוועדה המקומית טרם הוצאת צו ההריסה וכן לאור אי התייעצותה של יו"ר הוועדה המחוזית ביועץ המשפטי של הרשות המקומית.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, והן לגופו של עניין צדקו הערכאות דלמטה בקביעתן כי אין כל הצדקה עניינית לפרש את הוראת החוק כקובעת שעל יו"ר הוועדה המחוזית להמשיך ולהמתין עד תום שבעת הימים הקבועים בחוק משהודיע לו ראש הוועדה המקומית כי אין בכוונתו לפעול, שכן מדובר בצו הריסה מנהלי אשר במסגרתו קיימת הצדקה לפעולה מהירה ככל שניתן. עוד מציינת המשיבה כי מקרה זה כלל אינו דומה לפרשת דעייף שכן במקרה בו עסקינן מדובר במרחב תכנון מקומי הכולל תחום רשות מקומית אחת בלבד, בו הוועדה המקומית הינה מועצת הרשות המקומית, כאמור בסעיף 18 לחוק התכנון והבניה ואשר לא נידון בפרשת דעייף.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בענייננו, המבקש שב ומעלה את אותן טענות אשר לובנו באריכות על ידי בית משפט השלום ואשר שבו ונידונו על ידי בית המשפט המחוזי ואינו מצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מרגע שהודיע יו"ר הוועדה המקומית כי אין בכוונתו להוציא צו הריסה מנהלי לאור פנייתו של יו"ר הוועדה המחוזית, אין האחרון מחויב להמתין עד לתום התקופה המקסימאלית של שבעה ימים אשר נקבעה בסעיף 238א(ב1)(3) לחוק התכנון והבניה. עוד מקובלת עליי הקביעה כי יו"ר הוועדה המחוזית קיימה את ההתייעצות המשפטית שמחייב אותה חוק התכנון והבניה עת שהתייעצה עם נציג שר המשפטים בוועדה המחוזית, וכי ישנו שוני בין הסיטואציה שנידונה בפרשת דעייף לעומת הסיטואציה שבפנינו, בה מדובר במרחב תכנון מקומי הכולל תחום רשות מקומית אחת בלבד, שלגביו אין צורך בקבלת מידע עדכני.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

מניין הימים לביצוע צו ההריסה יהיה 30 ימים מהיום.