רע"פ 313/19 זאב לאור נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת העמיתה מ' סוקולוב ) בעפמ"ק 1523-09-18 מיום 28.11.2018, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופט י' ברכיה ) בתיק מס' 44253573 מהימים 15.7.2018 ו-25.7.2018, בהתאמה.

1.

המבקש הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה של העמדת רכב באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה (לפי סעיף 6(ג)(1) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983) לאחר שהעמיד את רכבו, אשר נושא תו חניה לנכה, באופן שבו הפריע לתנועת כלי רכב שביקשו להשתלב ולפנות ימינה במקום. המבקש הודה בכך שהחנה את רכבו במועד ובמקום הרלוונטיים אולם טען כי חנה כדין.

2.

בית המשפט לעניינים מקומיים מצא כי החניה הפריעה לתנועה במקום (בין היתר, על סמך עדות המפקח) ובחן אם למבקש קם פטור מכוח סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים ), תוך עמידה על כך כי הנטל מוטל על המבקש כדי להוכיח כי עומד בארבעת התנאים המצטברים בסעיף זה. בית המשפט קבע כי המבקש לא הוכיח כי מקומות חניה אחרים בסמוך לא היו פנויות או כי היה איסור לחנות בהם, ובכך שלל את התקיימות התנאי השני, והיה די בכך כדי להראות כי למבקש לא קם הפטור. בבחינת למעלה מן הצורך שלל בית המשפט גם את התקיימות התנאים הראשון והרביעי. בית המשפט עוד קבע, בין היתר, כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה וצילמה את רכבו של המבקש לצורך הצבעה על אחת הנסיבות הנדרשות בסעיף האישום.

בהתחשב במצבו הבריאותי של המבקש; בגילו; בטיב העבירה בה הורשע; ובהיותו בעל תו חניה לנכה, גזר בית המשפט על המבקש קנס מופחת של 100 ש"ח.

3.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה משהרשעתו התבססה על ממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, תוך עמידתו על כך שמן התמונות שצורפו לדו"ח נראה כי רכבו של המבקש אכן הפריע הפרעה ממשית לכלי הרכב שרצו לפנות ימינה. בית המשפט הזכיר כי ההלכה היא שהטוען לקיום פטור מכוח סעיף 2 לחוק חניה לנכים – עליו הנטל, וכי המבקש לא עמד בו. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי הלכה היא כי גם הפרעה פוטנציאלית לתנועה תחשב כהפרעה ממשית, תוך דחיית טענת המבקש כי זוכה בעבר מעבירה זו כשחנה באותו מקום.

4.

המבקש ממאן להשלים עם פסק הדין, ומכאן הבקשה שלפניי, בה הוא טוען כי עניינו מעורר מספר שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית, בין היתר: סתירה בין סעיף 3א לחוק חניה לנכים לבין הביטוי "הפרעה ממשית פוטנציאלית לתנועה"; יצירת מצב משפטי חדש על-ידי סעיף 3א לחוק חניה לנכים לפיו יש להטיל על המשיבה את "נטל ההוכחה לביצוע עבירת החניה כתנאי מוקדם לשליחת הודעת הקנס"; וההשלכות של מצב משפטי חדש זה על ההלכה שנקבע ברע"פ 7156/03 פוקס נ' מדינת ישראל (10.8.2003). באשר לעניינו הפרטי חוזר המבקש, בין היתר, על טענתו כי החניה לא הפריעה לתנועה.

ביום 28.1.2019 הגיש המבקש בקשה לצרף מסמך נוסף לבקשתו, וביום 10.2.2019 הגיש בקשה למתן החלטה בתיק.

5.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, מצאתי כי דינה להידחות, משהיא לא מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית שחורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לב(3) 123 (1982)), ודחייתה לא תגרום לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)).

בעניינו של המבקש נקבע כי האופן שבו חנה אכן הפריע לתנועה במקום – בין היתר, על סמך עדות המפקח וצילומים של הרכב החונה – קביעה אותה אישר בית המשפט המחוזי לגופו של עניין לאחר עיון בראיות. אף לא מצאתי להתערב בקביעת הערכאה דיונית לפיה לא הוכיח המבקש את התנאים המצטברים הנדרשים לקבלת הפטור, משאלה מבוססים על ממצאים שבעובדה. המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים בהם בית המשפט יתערב, ב"גלגול שלישי", בממצאי עובדה או מהימנות (רע"פ 296/19 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 5 (16.1.2019); רע"פ 3508/18 אמיתי נ' עיריית ירושלים , בפסקה 19 (12.11.2018); רע"פ 6781/18 סלימאן סאמר בע"מ נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 ( 1.11.2018 ) ) , ומשכך, השאלות אותן מעלה המבקש אינן רלוונטיות לעניינו, גם אם יש בהן ממש, וזאת מבלי להביע עמדה לעניין זה.

6.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לצירוף מסמך.