רע"פ 314/12 בנו גנות נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 25078-07-11 (כבוד השופט כ' סעב), מיום 25.12.2011), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה בת"ד 1373-08-09 (כבוד השופט ש' בנג'ו ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים החצייה בבטחה, נהיגה רשלנית והתנהגות שגרמה חבלה לגוף. לפי המתואר בכתב האישום המבקש נהג ברכבו בשעות הערב ופגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש במעבר חציה. בכתב האישום מתואר כי המבקש עצר לפני מעבר החצייה אך לא הבחין כלל בהולכת הרגל והחל בנסיעה תוך שהוא מסב את מבטו לשמאל. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל ונזקקה לטיפול רפואי. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט שמע את עדותה של המתלוננת וכן את גרסתו של המבקש ומצא כי גרסתה של המתלוננת עדיפה בעיניו וכי עדותה הותירה רושם מהימן. עוד קבע בית המשפט כי עדותה של המתלוננת תואמת את הגרסה שמסרה במשטרה כחודש לאחר האירוע וכי הסתירות הקיימות בין ההודעה לבין העדות אינן מהותיות. לגבי גרסתו של המבקש, קבע בית המשפט כי זו הותירה עליו רושם "בלתי אמין בלשון המעטה". בית המשפט התייחס לסתירות שבגרסתו של המבקש ולכך שעדותו הייתה פתלתלה ומלאת סתירות ופרכות. טענת המבקש שלפיה הסתנוור מהשמש ולכן לא הבחין במתלוננת נדחתה על ידי בית המשפט.

ביום 2.6.2011 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים, שלושה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן קנס בסך של 1,500 ש"ח. בגזר הדין התייחס בית המשפט לכך שנפסק כי יש להילחם בנגע תאונות הדרכים באמצעות ענישה מחמירה שכן רשלנותם של נהגים כדוגמת המבקש גורמת לגביית מחיר יקר. עוד התייחס בית המשפט לזילות שהפגין המבקש כלפי המתלוננת, בין היתר, בכך שלא דיווח למשטרה על התאונה.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי לא מצא מקום להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. עוד קבע בית המשפט כי מסקנותיו של בית המשפט לתעבורה מקובלות עליו וכי אין מקום להתערב בהן שכן הן מבוססות על מהימנות העדים. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענות המבקש בנוגע לעונש שהוטל עליו וקבע כי הוא עונש ראוי שאינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא בדק את העובדות אלא הכריע בערעור רק על סמך ההלכה שלפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות. לטענתו, שגה בית המשפט לתעבורה בכך שהעדיף את עדותה של המתלוננת על פני עדותו למרות הסתירות שנפלו בגרסתה. עוד טוען המבקש כי חלק מיסודות העבירות בהן הורשע לא הוכחו. לבסוף, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא עונש כבד לנוכח גילו ונסיבותיו האישיות.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). על אף טענותיו, המבקש לא העלה בבקשתו טענה בעלת חשיבות ציבורית כאמור וכל בקשתו עניינה בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. יתרה מכך, עיקר בקשתו של המבקש היא כי נתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה לאחר ניהול הליך הוכחות. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת, ככלל, בממצאים מסוג זה. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. כפי שקבע בית המשפט המחוזי מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה זו. בנוסף, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. בית המשפט לתעבורה נתן דעתו לכלל השיקולים הרלבנטיים וביניהם הצורך בענישה מרתיעה כחלק מהמלחמה בתאונות הדרכים. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי בנסיבות המקרה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע – מתייתרת.