רע"פ 3167/07 דורון אלגרבלי נ. מדינת ישראל

1.

לבית-משפט השלום בקריית שמונה הוגש כתב-אישום המייחס למבקש עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מי שהיה חתום על כתב-האישום ואף ייצג את המשיבה בשלוש הישיבות הראשונות שהתנהלו בבית-המשפט, היה רס"ר עאטף ברכאת (להלן: "ברכאת"), אולם בהמשך ניהל את התביעה רס"ר רומאו חורי. לבסוף, הורשע המבקש, על סמך הודאתו, בעבירה שיוחסה לו ונגזר לו קנס כספי וכן חמישה חודשי מאסר על-תנאי. על פסק-דין זה המבקש מעולם לא ערער, והוא הפך חלוט.

2.

ביום 29.12.05 הוגש לבית-משפט השלום בצפת כתב-אישום נוסף וגם הפעם יוחסה למבקש עבירה של גניבה. המבקש, הודה גם הפעם בעבירה שיוחסה לו והורשע. ברם, במהלך הדיונים לעונש טען המבקש כי אין להפעיל בעניינו את המאסר המותנה שעמד נגדו, עקב כך שברכאת לא היה מוסמך לשמש כתובע משטרתי. בית-משפט השלום קיבל את טענתו ונמנע מהפעלתו של המאסר על תנאי.

3.

כנגד גזר הדין הגישה המשיבה ערעור, ובית-המשפט המחוזי קבע כי אכן נפל פגם בעת הגשתו של כתב-האישום הראשון, אולם לאור דוקטרינת הבטלות היחסית אין בכך כדי להביא לבטלותו של פסק-הדין והעונש. טעמיו של בית-המשפט המחוזי היו אלה: ההליך גופו נוהל על-ידי תובע מוסמך (רס"ר רומאו חורי) ולא על-ידי ברכאת; המבקש יוצג כל העת בידי סנגור; המבקש הורשע על-פי הודאתו בכל עובדות כתב-האישום. כמו-כן, התייחס בית-משפט קמא לכך שהמבקש נמנע מלתקוף את גזר-הדין בצורה ישירה – בערעור – אלא בתקיפה עקיפה – תוך כדי דיון בהליך אחר. לפיכך, נקבע כי למבקש לא נגרם עיוות-דין כתוצאה מהפגם שנפל בכתב-האישום, ומשכך, לא היתה מניעה להפעיל את עונש המאסר המותנה. עם זאת, נקבע כי המבקש ישא באותו עונש כך ששני חודשים מתוכו יהיו בחופף לעונש המאסר שנגזר הפעם, והיתרה במצטבר.

4.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור. לטענתו, מדובר בסוגיה שטרם נדונה בבית-משפט זה, ולה "השלכה לגבי תיקים אחרים שבהם הוגש כתב-אישום והמדינה יוצגה על-ידי תובע שאינו מוסמך". המבקש טוען כי בית-המשפט המחוזי שגה מכל אחד מהטעמים הללו: הוא (המבקש) לא היה מיוצג לאורך כל ההליך; ברכאת ייצג את המשיבה בחלק מהדיונים, ואין לומר כי תפקידו התמצה בכך שהגיש את כתב-האישום; למבקש לא נותר אלא לתקוף את גזר-הדין בדרך עקיפה, שכן הפגם שנפל נודע לו רק לאחר שמועד הערעור חלף. לעניין זה מלין המבקש על כך שמהשיבה לא הודיעה לו על הפגם בהסמכתו של ברכאת, ועל כך שבמקרים דומים בהם התגלה פגם מסוג זה, ביטלה המשיבה את כתבי-האישום.

5.

המשיבה, בתגובתה, סבורה כי דין הבקשה להידחות, שכן המבקש נמנע מהגשת ערעור על פסק-הדין אותו הוא מבקש לתקוף עתה. המשיבה הבהירה בתשובתה כי בשל טעות טכנית פעל ברכאת ללא הסמכה, וכי לאחר שנתגלה הדבר החליט היועץ המשפטי לממשלה כי המדינה תחזור בה רק מכתבי-האישום שהוגשו על-ידו ועדיין היו תלויים ועומדים בפני בתי-המשפט השונים. לעומת זאת, במקרים בהם דובר בתיקים חלוטים שהסתיימו בהרשעה לפני שהפגם נתגלה – הוחלט כי המדינה תתנגד לביטולם, וזאת נוכח מספרם הרב של תיקים מסוג זה, וההשלכות שיהיו לביטול כתבי-האישום.

עוד צוין בתגובה, כי בינתיים הודה המבקש, במסגרת הסדר-טיעון נוסף, בביצוע עבירות של התפרצות בכוונה לגנוב ובהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, ובית-משפט השלום בצפת שהרשיעו הפעיל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים שעמד נגדו " בחופף לכל מאסר שהנאשם [המבקש] מרצה כעת " (ת"פ 2195/06) – דבר המייתר את טענותיו.

6.

דין הבקשה להידחות. ההליך הנוכחי אינו המקום המתאים להעלות השגות כנגד תוקפו של פסק-דין חלוט במסגרתו הורשע המערער. מסקנה זו מתחייבת הן מסדרי-הדין הגודרים את זכות הערעור (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), והן נוכח עקרון סופיות הדיון, שאינו מאפשר למי שהורשע בדינו לתקוף את פסק-דין שניתן בעניינו במסגרת הליך מאוחר ונפרד (ראו רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 637, 650).

כמובן, אין בהחלטה זו כדי למנוע מהמבקש לפעול לביטול הרשעתו, ככל שתמצא בידו מסגרת אחרת שתהא מתאימה לכך.

אשר על כן, הבקשה נדחית.