רע"פ 3174/09 סמדר שינפלד נ. מדינת ישראל

נגד המבקשת הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בצפת (תיק פלילי 305/03) בגין מספר רב של עבירות גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק

העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מספר רב של עבירות זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; ומספר רב של עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

בתמצית, כתב האישום נוגע לשנים 1999-1997 בהן עבדה המבקשת בחברת "הידרו גולן הספקה טכנית בע"מ" בקריית שמונה (להלן: החברה ). המבקשת הועסקה כמנהלת חשבונות בחברה ונהנתה מאמונם המלא של בעל החברה ואביו שהיה מורשה חתימה בה (הם המתלוננים). בנוסף הועסקה המבקשת עד לחודש יוני 2000 גם כמנהלת חשבונות בעסקו הפרטי (להלן: העסק ) של האב. במהלך שנות עבודתה בחברה ובעסק גנבה המבקשת בדרכים שונות, באופן שיטתי תוך זיוף ומרמה, סכומי כסף שונים שהצטברו לכדי למעלה מ- 735,500 ש"ח.

ביום 3.11.2008, לאחר שמיעת הראיות אשר נמשכה זמן רב בעיקר בשל התנהלות המבקשת, ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום בצפת (כבוד השופט ב' פיילס ) בגדרה הרשיע את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

ביום 18.11.2008 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט סקר את נסיבות ביצוע העבירות בצורה מתוכננת ושיטתית, בהיקף גדול ותוך מעילה באמון אשר רכשו לה המתלוננים, כאשר אף טרגדיה שהתרחשה עליהם בזמן שנפטרה אשתו של האב לא עיכבה אותה מביצוע מעשיה, וקבע כי מדובר ברף העליון של עבירות הגניבה. עוד צוינה התנהלות המבקשת לאורך ההליך כאשר זו לא בחלה בשום דרך לנסות ולעכב את ההליכים, לרבות ניסיונות להטיל דופי במתלוננים ובכלל זה האשמת אחד מהם בהטרדה מינית, דבר שיש בו כדי להצביע על תחכום רב וליקוי מוסרי מהותי באופן התנהלותה. כמו כן צוין כי המבקשת נמנעה מלהביע חרטה כלשהי על מעשיה חרף ההזדמנות שניתנה לה, ואף לא השיבה את סכומי הגניבה לידי המתלוננים. מן העבר האחר ציין בית המשפט כי השיקול העיקרי שעמד לנגד עיניו מבחינת נסיבותיה האישיות של המבקשת היה העובדה כי הינה אם חד הורית לשלושה ילדים והשלכת עונש מאסר אשר יושת עליה על ילדיה הקטינים. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי אף כשהוא נותן לשיקול זה את מלוא כובד המשקל הראוי, אין בו כדי להכריע את הכף לטובתה של המבקשת בהתחשב בחומרת העבירות כאמור. משכך, השית בית המשפט על המבקשת עונש של 24 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; וכן פיצוי למתלוננים בסכום של 15,000 ש"ח לכל אחד.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המבקשת בפני בית המשפט המחוזי בנצרת (עפ"א 344/08).

ביום 3.3.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים

א' הלמן , ש' אטרש ו א' קולה ), בגדרו נדחה הערעור בעיקרו. באשר להכרעת הדין, נדחה רוב הערעור למעט הרשעתה של המבקשת באחת העבירות שנגעה לגניבת פטישון מהחברה. בענין גזר הדין, וחרף זיכויה מהעבירה האמורה, לא ראה בית המשפט

המחוזי מקום להתערב בעונש שהושת. בין היתר, ציין בית המשפט המחוזי את חומרתן של העבירות ונסיבות ביצוען וכן את העובדה שלמבקשת עבר פלילי בעבירה זהה, כאשר אף שם מעלה היא באמון מעסיקיה וגנבה מהם בדרך דומה, עשרות אלפי ש"ח. שם נגזרו עליה שישה חודשי מאסר אשר רוצו בעבודות שירות. נדחו טענות בא כוחה של המבקשת כי יש בהתארכות ההליכים וחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות כדי להוות שיקול להקל בעונשה משנקבע כי עיקר העיקוב נבע מהתנהלותה של המבקשת. לענין ילדיה של המבקשת ציין בית המשפט כי נכון הוא אומנם כי קשה הוא המצב בו שלושת ילדיה יאלצו לגדול תקופה מסוימת ללא אם, ואולם בנסיבות הענין משלא היה בכך לעצור את המבקשת ממעשיה אין מנוס מתוצאה זו. עוד צוין כי להבדיל ממקרים אחרים, במקרה זה לא נטלה המבקשת אחריות על העבירות, לא החזירה את הכסף הגנוב ואף לא הביעה חרטה על מעשיה.

מכאן בקשת רשות הערעור המונחת בפניי המופנית נגד חומרת העונש בלבד. בבקשה נטען רק זאת ש בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק לנסיבותיה האישיות של המבקשת, היינו להיותה אם חד הורית לשלושה ילדים קטינים, ולפגיעה הצפויה בילדיה עקב הפירוד שיכפה ביניהם במידה ותישלח למאסר מאחורי סורג ובריח. יצוין כי לבקשת רשות הערעור צורפה חוות דעת פסיכולוגית בענין מצב הילדים והשפעתו הצפויה של הניתוק בינם לבין המבקשת.

מנגד טוען בא כוח המשיבה כי הבקשה אינה מראה כל עילה שיש בה להצדיק דיון בפני ערכאה זו, ובמיוחד כשמופנית היא לענין העונש בלבד. לגופו של ענין נטען כי העונש שהוטל ראוי הוא בנסיבות הענין, בהתחשב בהיקף העבירות, בעברה הפלילי של המבקשת ובשאר נסיבות התיק.

עיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, ונחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעה המבקשת. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של ענין.

כשם שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, נכמר הלב במחשבה על ילדיה הקטינים של המבקשת אשר הם עצמם לא עשו כל עוול, אך יאלצו להיפרד מאימם לתקופה לא קצרה. יחד עם זאת אין זה השיקול היחיד העומד בפני בית המשפט ולא ניתן לעצור בו את הדיון. בחינת נסיבות ביצוע העבירות על ידי המבקשת מעלה כי אכן מ דובר

בעבירות ברף העליון של עבירות הגניבה. המבקשת מעלה במשך תקופה ארוכה באמון המוחלט שנתנו בה המתלוננים ומבלי שהיססה להמשיך במעשיה אף כשעברו הם טרגדיה אישית. יתרה מכך, אף לאחר שנתגלו מעשיה ואך לאחר שהורשעה, לא הביעה המבקשת כל חרטה או בקשת כפרה ועשתה ככל יכולתה כדי להפריע להתנהלות ההליך תוך שהיא אף מטיחה האשמות סרק במתלוננים. למותר לציין כי המבקשת לא החזירה את הסכומים שגנבה. אם לא די בכך, מסתבר כי למבקשת הרשעה קודמת בעבירה זהה בגינה הושת עליה עונש מאסר לשישה חודשים שרוצה בעבודות שירות. למרבה הצער נראה כי לא היה בכך כדי להרתיע את המבקשת מלחזור על מעשיה. בנסיבות אלו, אין לקבל את טענתה כי לא ניתן המשקל הראוי לנסיבותיה האישיות. חרף הרצון הטבעי שלא להפחית את הפגיעה בילדיה הקטינים, התחייבה בנסיבות הענין התוצאה של קביעת עונש כבד ומשמעותי על המבקשת תוך הרחקתה מהחברה והשמתה מאחורי סורג ובריח. משכך, איני רואה כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.