רע"פ 3196/08 בן נתנאל נ. מדינת ישראל

המבקש ממאן להשלים עם החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש שנגזר לו בעקבות הרשעתו בנהיגה בשכרות. אותו עונש הועמד על 18 חודשי פסילה, במקום 12 חודשים שנגזרו בערכאה הראשונה. בבקשה שבפני מטעים בא-כוחו את משקלה של זכות הערעור, המצדיק לדדו לסלק את המשוכה הדיונית מעל דרכו של שולחו לערער בשנית על חומרת העונש. אולם, דומה כי בא-כוח המבקש לא דק פורתא בפסיקתו של בית-משפט זה. זכות הערעור אין פירושה כי שמור לאדם כוחו להשיג בעצמו , לפחות פעם אחת, על הכרעה שנתקבלה בענינו, אלא כי אותו ענין יוכל לעמוד לבחינתה של ערכאת ערעור, אפילו המשיבה היא זו המבקשת להשיג על אותה הכרעה.

לגופם של דברים, ענינו של המבקש אינו מקים עילה לקיומו של ערעור נוסף. ההחלטה להחמיר בעונש מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט המחוזי, האמון – כדרכה של כל ערכאה – על עיצוב פניה של מדיניות משפטית ראויה. לא שוכנעתי, כי העונש שנגזר בערעור הנו יוצא דופן בחומרתו, ואינו הולם את חומרת העבירה בה הורשע המבקש. אזכיר, כי מצוות החוק היא שעל הנוהג בשכרות יוטל עונש מינימום של 24 חודשי פסילה, אלא אם נמצאו טעמים להקל מעונש זה (סעיף 39א לפקודת התעבורה). עדות היא לחומרה היתרה שמייחס הדין לעבירה זו. במקרה דנן לא מוצה הדין עם המערער, ועובדה זו אך מחזקת את מסקנתי כי דבר בקביעותיה של ערכאת הערעור אינו מצדיק קיומו של ערעור נוסף.

לאור האמור, הבקשה נדחית.