רע"פ 3211/10 דוד אלבס נ. מדינת ישראל

1.

בית משפט השלום קריות הרשיע את המבקש בעבירות של התפרצות, הסגת גבול וגניבה, לאחר שנמצא כי באחד הימים של חודש מאי 2009, בשעת צהריים, הוא נכנס לבית מגורים בשבי ציון מתוך כוונה לגנוב, עד שמלאכתו הופרעה על ידי בתם של בעלי הבית. ימים ספורים קודם חדר המערער לחצר של בית בנהריה, משמם גנב גורי כלבים. במסגרת הטיעונים שקדמו לגזר הדין, עמד המבקש על כך שמצבו הבריאותי קשה, בעוד שהמשיבה הדגישה כי מדובר במי שצבר עבירות רבות ואף נשא בעבר בעונשי מאסר. בסופו של יום דן בית-משפט השלום את המבקש ל-12 חודשי מאסר ו-12 חודשי מאסר על-תנאי, וכן הורה על הפעלתם של שני עונשי מאסר על תנאי שעמדו נגדו, אחד מהם (18 חודשים) במצטבר והאחר (10 חודשים) בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 30 חודשים.

2.

בערעור שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי, היא עתרה להחמרה בעונשו של המבקש, והערעור התקבל ברוב דעות (סגן הנשיא ש' ברלינר והשופטת ש' שטמר ). נקבע, כי המבקש ישא במאסר בן 20 חודשים, ושני המאסרים על תנאי שעמדו נגדו יופעלו במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת תהיה של 48 חודשים. דעת המיעוט (סגן הנשיא י' גריל ) הייתה כי אף שהעונש שהוטל על המבקש אינו חמור, נוכח מצב בריאותו נכון להסתפק בהעמדת רכיב המאסר הכולל על 40 חודשים.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. נטען, כי במסגרת הליך אחר שהתקיים בחודש דצמבר 2005, ובגדרו של הסדר טיעון, הוא ביקש לצרף את כל התיקים שעמדו נגדו, ובגינם הוא נדון ל-24 חודשי מאסר, וכן למאסר המותנה בן 18 החודשים שהופעל הפעם. בהליך אחר, שעקב שגגה לא נכלל בתיקים שאוחדו, הוא נדון ל-10 חודשים מאסר על תנאי. לגישתו, נוכח אותה שגגה, המאסר המותנה הנוסף שהוטל עליו "בא לעולם בטעות", ואף המשיבה עתרה באותו תיק שלא להטיל עליו עונש נוסף. עוד הוא טוען, כי באותו הליך שלא צורף הוא לא היה מיוצג. נוכח כל אלה סבור המבקש כי לא היה מקום להפעיל את המאסרים על תנאי במצטבר, ועל כן יש להעמיד את תקופת המאסר הכוללת על 38 חודשים.

4.

דין הבקשה להידחות. הטענה לפיה אחד התיקים מן העבר לא נכלל עקב שגגה בהליך שהתקיים בשנת 2005, ועל כן לא היה מקום להפעלתו של המאסר המותנה בן 10 החודשים במצטבר, כמו גם הטענה בדבר "העדר ייצוג", הן טענות חדשות בהן לא נתבקשה הכרעתו של בית המשפט המחוזי, ואין מקום לדון בהן לראשונה בפני בית משפט זה. באשר לדרך הפעלתו של מאסר על תנאי העומד נגד נאשם – נקודת המוצא היא זו הקבועה בסעיף 58 לחוק העונשין התשל"ז-1977, לאמור, על הנאשם לשאת במאסר שנגזר לו ובמאסר על תנאי שהופעל, בזה אחר זה. החריג לכך הוא כאשר יש בידי הנאשם להצביע על "טעמים מיוחדים" (ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל , פסקה 26 (טרם פורסם, 26.06.06)). נוכח עברו הפלילי של המבקש, והעובדה ששב לעסוק בפלילים, אינני סבור כי הוכח בעניינו טעם מיוחד מסוג זה, ועל כן לא נפל פגם בדרך בה נהגו שופטי הרוב בבית משפט קמא. כך או כך, לא מצאתי כי בידי המבקש עילה לקיומו של ערעור שני, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.