רע"פ 3243/09 אליהו הרבסט נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגני הנשיא אבידע והנדל והשופטת סלוטקי) מיום 18.3.09 בתיק ע"פ 6029/09, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופט אקסלרד) מיום 2.12.08 בתיק פ' 2984/05.

ב.

ביום 17.5.05 הוגש נגד המבקש ואחרים כתב אישום לבית משפט השלום בבאר שבע. ביום 20.2.07 התקיים דיון הוכחות. במהלך הדיון התגלה, בין היתר, כי למבקש ולבית המשפט הוגשו כתבי אישום שונים. ביום 7.9.08 ביקשה המשיבה למחוק את כתב האישום, "נוכח חלוף הזמן... ובשל טענת הנאשם לעניין אכיפה בררנית, אשר טומנת בחובה איסוף חומר חקירה רב" (פרוטוקול הדיון מיום 7.9.08). בא כוח המבקש עתר לזכותו, ולחייב את המשיבה בהוצאות. בית המשפט, במעמד הצדדים, זיכה את המבקש, בזה הלשון:

"בתוקף סמכותי לפי סעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשנ"ב 1982, ולאחר שהנאשם השיב לכתב האישום וכפר במיוחס לו ולאור הודעת ב"כ המאשימה לפיה היא חוזרת בה מכתב האישום, אני מורה בזאת על זיכויו של הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

לעניין בקשת ב"כ הנאשם להחזר הוצאות משפט - יגיש ב"כ הנאשם בקשה מנומקת אשר תועבר לתגובת ב"כ המאשימה".

ג.

ביום 22.10.08 הגיש המבקש בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 20.2.07. זאת - כפי שנטען בפני בית המשפט המחוזי - כדי להבהיר כי מדובר "בזיכוי מוחלט" וכדי לשפר את הסיכויים לפסיקת הוצאות (ביום 24.11.08 הוגשה בקשה מתוקנת). לבקשה צורפו תצהירים של מי שנכחו במועד הדיון. המשיבה הודיעה בתגובה, כי קיים "קושי אובייקטיבי להגיב לבקשה נוכח העובדה שהתובע שנכח בדיון כבר עזב את שלוחת התביעות", וכן הזכירה כי המבקש זוכה. ביום 2.12.08 דחה בית משפט השלום את הבקשה. נקבע:

"הבקשה... הוגשה לראשונה באוקטובר 2008, על פי הבקשה המתוקנת מתברר שהיא מתייחסת לפרוטוקול מיום 20.2.07. הבקשה היא להוסיף דברים שזכרם לא בא בפרוטוקול. לאחר כמעט שנתיים מיום הדיון אין ביכולת בא כוח המאשימה או בית המשפט לזכור אם נאמרו הדברים. בנוסף, הנאשם זוכה ביום 7.9.08. לאור כל אלה הבקשה נדחית".

ד.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 18.3.09. יצוין כי המבקש סיפק, לשאלת בית המשפט, הסבר ארוך להשתהותו בבקשה לתיקון הפרוטוקול, אך אודה כי אף אני שקראתיה יותר מפעם אחת התקשיתי לרדת לסוף דעתו. מכל מקום, סגן הנשיא הנדל (אליו הצטרפה סגנית הנשיא אבידע) קבע, כי כיון שהמבקש זוכה אין הוא יכול לערער - והערעור נדחה בשל העדר סמכות. לגופם של מניעי המבקש הוטעם, כי "זיכוי הוא זיכוי הוא זיכוי והמונח זיכוי מוחלט אינו מופיע בחוק", וכן נאמר:

"המערער (המבקש - א"ר) רשאי לפנות בבקשה להוצאות והיה ובית משפט השלום ידחה את הבקשה, כי אז רשאי הוא להגיש ערעור בזכות. אוסיף שנדמה כי במסגרת הדיון בנושא ההוצאות, יהא רשאי המערער להתייחס לנושא תיקון הפרוטוקול וזאת מבלי להביע כל עמדה".

השופטת סלוטקי קבעה, בדעת מיעוט, כי מאחר שהחלטת בית משפט השלום היתה מוצדקת לגופה, יש לדחות את הערעור לגופו ולהותיר את שאלת הסמכות בצריך עיון.

ה.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, הנדרשת לחשיבות רישום הפרוטוקול, אמינותו והאפשרות לתקנו. לגופו של הליך נטען, בין היתר , כי שגה בית משפט השלום כשדחה את הבקשה ללא דיון - והיה מקום לחקור את המצהירים ולא לקבוע כי "אין ביכולת... בית המשפט לזכור אם נאמרו הדברים". נטען, כי הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי לא היה על פסק הדין המזכה, ולפיכך אין הוא כפוף לכלל שאין נאשם יכול לערער על זיכויו. עוד הוזכרה הגישה לפיה, "יש להעדיף פרשנות המקנה זכות ערעור מפרשנות השוללת אותה" (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 270 - השופטת, כתארה אז, ביניש). נטען, כי הפסיקה הכירה בזכות ערעור של צדדים שלישיים שנפגעו במסגרת פסק דין, ונטען כי הדברים קל וחומר כלפי מי שהיה צד להליך. ולבסוף נטען, כי לפי דרכו של בית המשפט המחוזי, הערכאה היחידה המוסמכת לדון בהשגה על אי תיקון פרוטוקול הוא בית המשפט הגבוה לצדק (ואף נאמר, כי אם אכן כך, מתבקש בית משפט זה לראות בבקשה עתירה לבג"צ).

ו.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש במקרה דנא. זאת אף מבלי לטעת מסמרות בסוגיית הסמכות - ובעניין זה אינני בטוח שדרכם של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי היא הדרך האפשרית היחידה משעסקינן בהחלטה בפלילים שניתנה לאחר פסק דינו של בית משפט השלום; חלקי ככלל הוא בין המאששים זכות ערעור תוך פרשנות ליברלית, וכדברי השופטת (כתארה אז) ביניש בפרשת שוורץ שנזכרו מעלה. בנידון דידן אין מקום למתן רשות ערעור בגלגול נוסף (ראו רע"פ 10414/04 ריימונד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2415/91 שמעוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), בודאי כאשר אין לכך השלכה על תוצאת התיק, שהיתה זיכוי המבקש.

ז.

לעיצומם של דברים, פנייתו של המבקש בתום 20 חודש לתיקון הפרוטוקול ללא הסבר משכנע מעקרת

במקרה זה את יכולת הטיפול. נוכח תגובת המדינה, ובמיוחד החלטת בית משפט השלום, אין טעם וסיכוי להידרש לבקשה באופן אמיתי, וגם זמנו של בית המשפט אינו מה בכך. רעיון חקירת המצהירים וכל הכרוך בו, חוששני כי אין להלמו. בנסיבות - ולאחר קבלת תגובת המשיבה - קבע בית משפט השלום, כי אין הוא יכול לומר שהתיקונים שהתבקשו משקפים את מהלך הדיון, ובקביעה נקודתית זו אין מקום להתערבות ערעורית (בדומה לדעת השופטת סלוטקי בבית המשפט המחוזי), קל וחומר למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 4422/97 שרחביל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5482/08 חמדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא לכגון דא נועד הערעור בגלגול נוסף.

ח.

ולבסוף, אזכיר כי סגן הנשיא הנדל הציע מרפא לשתי טענות המבקש, ואני מכבד את דבריו, אף שהתרשמותי לעניין אפשרות תיקון הפרוטוקול היא כאמור, וזאת כמובן מבלי להביע דעה לעצם הטענות הנוגעות לתוכן הדיון שנערך ב- 20.2.07. אוסיף, כי אף אילו הלכנו בדרכם של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, אין מקום לראות בבקשה הנוכחית עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אזכיר לבסוף שוב, כי המבקש זוכה. מבלי שאכנס לשאלת הערעור על זיכוי כשלעצמו, מתוך השגה על חלקים מפסק דין - אף שחלקי ככלל עם בעלי הגישה הפתוחה במקרים המתאימים - חוששני שאין זה המקרה, בודאי בגלגול נוסף.

ט.

סוף דבר, לא אוכל להיעתר לבקשה.