רע"פ 3253/04 שי הררי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 9236/01), המייחס לו עבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין וכן החזקת רכוש חשוד כגנוב לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 26.6.01 על-פי הוראת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, במסגרת ב.ש. 91421/01, שוחרר המבקש למעצר בית מוחלט בבני-ברק. בתאריכים 20.8.01, 26.8.01 ו- 16.9.01, הפר המבקש הוראה חוקית בכך, שלא שהה במעצר בית. כמו-כן, נטען בכתב האישום, כי ביום 16.9.01 העליב המבקש את השוטר שעצר אותו, כאשר העלבון נוגע למילוי תפקידו של השוטר. באותו מועד החזיק המבקש ברשותו מכשיר טלפון נייד החשוד כגנוב.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט מ' שמאי) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, למעט בכל הנוגע להחזקת הרכוש החשוד כגנוב, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ובהסכמת המשיבה נמחק האישום הנוגע להחזקת הרכוש החשוד כגנוב. כמו-כן, המבקש הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו בחמישה-עשר תיקים שצורפו, שעניינם עבירות סמים ורכוש.

בית-משפט השלום הטיל על המבקש שנים-עשר חודשי מאסר בפועל וכן הפעיל כנגדו מאסר על תנאי של ארבעה חודשים באופן מצטבר למאסר שהוטל, כך שעל-פי קביעת בית-המשפט, על המבקש לרצות שישה-עשר חודשי מאסר בפועל בניכוי 97 ימי מעצר. כמו-כן, הטיל בית-המשפט על המבקש שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים על עבירות רכוש מסוג פשע ועל החזקת סכין, וכן שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים על עבירות רכוש, סמים, אלימות, תקיפה והעלבת עובד ציבור מסוג עוון.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא י' גולדברג, סגנית-הנשיא ר' שטרנברג-אליעז והשופט ע' פוגלמן) דחה את הערעור בעיקרו, אולם ביטל את אותו חלק בגזר-הדין, אשר הפעיל את המאסר על תנאי של ארבעה חודשים, וקבע כי אין מחלוקת, שהפעלת המאסר על תנאי נעשתה מתוך טעות.

בפסק-דינו ציין בית-המשפט המחוזי, כי בהתחשב בשורה הארוכה של העבירות בהן הודה והורשע המבקש, היה מקום להחמיר עמו, אך בשל נסיבותיו המיוחדות, בית-משפט השלום מצא שלא לעשות כן. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לתמוך בניסיונו של המבקש לפתוח "דף חדש", אולם יחד עם זאת, תהליך הגמילה אותו הוא עובר וניקיונו מסמים בשלב הנוכחי, אינו יכול לפטור אותו מענישה הולמת בגין העבירות הרבות שעבר ובנוסף, גם לאחר שניתן גזר-הדין של בית-משפט השלום, הוא הורשע על-פי הודאתו בעבירות חדשות.

לבית-המשפט המחוזי הוגשו אודות המבקש תסקירים מטעם שירות המבחן, אשר המליצו לדחות את הדיון בעניינו לאור המוטיבציה שהוא הראה להיגמל מסמים ולשתף פעולה עם המסגרת הטיפולית אליה הופנה. ואולם, בתסקיר האחרון שהוגש לבית-המשפט המחוזי צוין, כי במהלך תקופת הדחייה האחרונה שניתנה עד להכנתו של התסקיר, הושעה המבקש פעמיים ממרכז יום בו שהה ביחידה לטיפול בסמים באור יהודה בשל "אי שמירה על כללי המרכז וקושי להציב גבולות פנימיים להתנהגותו".

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענותיו הוא, כי הצדק מחייב שלא לשולחו למאסר זמן קצר לפי סיום ההליך הטיפולי שבו החל לאחר שהמשיבה הסכימה במשך כשנה וחצי לדחיית הדיון בערעור לצורך בחינת התפתחות ההליך הטיפולי. כמו-כן, טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר שקל לחומרא את קביעת שירות המבחן, לפיה תהליך השינוי שעובר המבקש ארוך ומאופיין בקשיים רבים בשל דפוסי עבריינות שדבקו בו. לאור קביעה זו, טוען המבקש, היה מקום שלא להחמיר עמו.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, המבקש הוכיח עצמו לא רק כמי שאינו נרתע מעונשי מאסר על תנאי התלויים ועומדים נגדו, אלא גם ככזה שאינו נרתע מהמשך ביצוע עבירות בעת שכבר נגזר דינו למאסר בפועל ובית-המשפט שלערעור בוחן את אפשרות שיקומו. משכך, אין מקום להקל בעונשו במיוחד נוכח חומרת מעשיו.

החלטתי לדחות את הבקשה.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, נוכח חומרת העבירות שביצע המבקש, עברו הפלילי המכביד וביצוע עבירות נוספות גם במהלך הדיון בערעורו בפני בית-המשפט המחוזי, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

במאמר מוסגר אציין, כי הסכמת המשיבה לדחיית הדיון ניתנה בהתאם להמלצות שירות המבחן ועל-מנת לבחון האם יש מקום לתת למבקש הזדמנות נוספת לשקם את חייו. ואולם, משהתברר, בתום תקופה ארוכה של דחיות דיון, כי התקדמות הטיפול אינה משביעת רצון די הצורך, וכי המבקש טרם ויתר על אורח החיים העברייני שסיגל לעצמו, נראה, כי אין הוא השכיל לנצל את טיפול הגמילה שניתן לו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 19.5.04 לא יאוחר מהשעה 10:00, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם תחילת ריצוי עונשו.