רע"פ 3289/09 ערוה מחאג'נה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בחדרה (ת"ד 1059/01) בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 יחד עם סעיף 64 וסעיף 40 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 18.9.2000 בשעה 05:45 לערך, נהג המבקש ברכבו בכביש 652 דרומה לכיוון פרדס חנה. באותה העת נסע לפניו על קטנוע מר אליעזר לוי ז"ל (להלן: המנוח ). המבקש התנגש מאחור בקטנוע של המנוח, העיף אותו מהקטנוע והמשיך בנסיעתו עוד כ- 185 מטרים . כתוצאה מהתאונה נפטר המנוח. בכתב האישום מצוין כי על אף שקיימת אפשרות שהתאורה האחורית בקטנוע של המנוח לא פעלה,

המבקש יכול היה להבחין בו ממרחק 100 מטרים

לפחות. בכך נהג ללא תשומת לב ובחוסר זהירות, כאשר בשום שלב של התאונה לא הבחין במנוח ולא ניסה להסיט את הרכב ממסלולו.

ביום 18.11.2007 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט א' גופמן ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט לתעבורה לא קיבל את גרסת המבקש כי סונוור על ידי משאית בעלת אורות גבוהים שבאה מולו בעת התאונה, משום שלא ציין פרט מהותי זה עת נחקר לראשונה בזירת האירוע. כמו כן ציין פרט זה בסוף הודעתו השנייה באותו היום בדרך אגב. עוד נמצא כי לראשונה פירט לעניין זה רק בהודעתו השלישית שניתנה שלושה חודשים לאחר קרות התאונה. בית המשפט לתעבורה אף עמד על כך כי טענתו כי סונוור על ידי משאית דווקא, ולא רכב רגיל, צוינה לראשונה בהודעה נוספת שניתנה שנה לאחר קרות האירוע. מעבר לכך הוסיף בית המשפט לתעבורה כי אף אם היה מקבל את טענת המבקש כי סונוור, הרי שלפי עדות בוחן התנועה שערך ניסוי בעניין, נמצא ששדה ראייתו עדיין היה עומד על 100 מטרים , מרחק ממנו היה עליו להבחין במנוח. בית המשפט לתעבורה קבע גם כי אף אם עמד שדה ראייתו על מרחק קטן יותר, הרי שהיה לו די זמן לנסות ולהסיט את רכבו על מנת להיפגע מפגיעה במנוח. על כן הגיע בית המשפט לתעבורה למסקנה כי המבקש לא התאים את אופי נסיעתו לתנאי הכביש החשוך והלא מואר.

ביום 16.4.2008 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של גרימת מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה בפועל לתקופה של 10 שנים; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה על תנאי לתקופה של שנתיים; וקנס בסך 2,500 ש"ח או 25 ימי מאסר תמורתו.

המבקש ערער הן על הכרעת דינו והן על גזר דינו לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 30-08). ביום 5.2.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר , כבוד סגן הנשיא י' גריל והשופטת ב' בר זיו ) את הערעור על הכרעת הדין וקיבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין. לעניין הרשעת המבקש, בית המשפט המחוזי מצא כי הקביעה כי לא סונוור על ידי משאית חולפת בשעת התאונה נקבעה לאחר ניתוח יסודי של הראיות, וכך גם הקביעות לעניין מרחק העצירה ואפשרות הבלימה, המבוססות על ניסויי בוחני התנועה. עוד הוסיף כי בצדק ניתן משקל רב להודעתו הראשונה של המבקש, אשר לו היה מסונוור מרכב חולף בזמן התאונה היה מציין זאת בדרך כזו או אחרת, על אף קשיי השפה להם טען. אשר לגזר הדין, בית המשפט המחוזי המיר את שבעת חודשי המאסר בפועל שהוטלו על המבקש לשישה חודשי מאסר בפועל שירוצו על דרך של עבודות שירות, וזאת עקב הזמן הרב שחלף מאז התאונה ועד להרשעתו. יתר רכיבי גזר הדין הותרו בעינם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי בזמן התאונה לא שלט בשפה העברית, ועל כן לא ידע בהודעתו הראשונה לומר כי סונוור על ידי רכב שבא מולו, אך אכן ציין כי "היה לי אור ולא ראיתי אותו" בזמן נסיעתו, דהיינו כי סונוור מרכב שבא ממולו. בכך טוען הוא כי בית המשפט לתעבורה התעלם מכך שציין שסונוור עוד בהודעתו הראשונה, טענה שברור שבוחני התנועה במשטרה קיבלו כנכונה, שכן ערכו שלושה ניסויים בדבר שדה הראייה של המבקש עת שסונוור על ידי רכב שבא ממולו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור

(הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הלכה היא, כי בית משפט, בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)).

במקרה שלפניי, לא מצאתי כל פגם בקביעתו המבוססת והמנומקת כדבעי של בית המשפט לתעבורה, כי המבקש לא סונוור בזמן התאונה ואף לא העלה טענה זו בהודעתו הראשונה. מעיון בהודעה זו שצורפה לבקשה, עולה כי המבקש אמר "היה לי אור ולא ראיתי אותו את האופנוע אולי שלא היה לו אור", דהיינו הוא עצמו נסע עם אורות מלאים ואילו התאורה האחורית של הקטנוע עליו רכב המנוח לא פעלה. כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, יש להניח שאף אם שליטתו של המבקש בשפה העברית הייתה חלקית בזמנו, היה משכיל לציין כי רכב שבא מולו סנוור אותו, כפי שאכן ציין בהודעתו השנייה מאותו היום. יתר על כן, בית המשפט לתעבורה היה מוכן להניח לצורך העניין כי המבקש אכן סונוור על ידי רכב אחר שבא מולו, ואף על פי כן מצא כי שדה ראייתו אפשר לו לראות את הקטנוע מבעוד מועד ולמנוע את התאונה, לו היה נוהג בזהירות הראויה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.