רע"פ 329/08 עבדאללה מחמוד חוסין נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בקריות (פ 3109/01) בגין 12 עבירות של מסירת דו"ח למע"מ הכולל ידיעה לא נכונה מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך

מוסף ); עבירה של ניכוי ביודעין של מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמכים כחוק, לפי סעיף 117(ב)(4) לחוק מס ערך מוסף;

עבירה של אי הוצאת חשבונית מס למרות שהיה חייב להוציאה, לפי סעיף 117(א)(13) לחוק מס ערך מוסף, עבירה של מסירת ידיעה לא נכונה או לא מדוייקת בלא הסבר סביר או מסירת דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור, לפי סעיף 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף; וחמש עבירות של מסירת דו"ח הכולל ידיעה לא נכונה מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(א)(3) ו-117(ב) לחוק מס ערך מוסף, המבקש הואשם בעבירות אלו מכוח סעיפים 119 ו-120 לחוק מס ערך מוסף.

כתב האישום הוגש כנגד המבקש וכנגד שני מעורבים נוספים בפרשה, מר עבדאללה מוחמד (להלן: הקבלן ) אחיו של המבקש, ומר עבדאללה נעים (להלן: נעים ) בנו של המבקש, לפי הנטען בכתב האישום המבקש היה בכל הזמניים הרלוונטיים לכתב האישום מנהל עסקו של הקבלן, אשר עסק בעבודות קבלניות ובתור שכזה הינו "עוסק" כהגדרת סעיף 1 לחוק מס ערך מוסף. לפי האישום הראשון במהלך השנים 1996 ו-1997 ניכה הקבלן באמצעות המבקש מהכנסתו החייבת במס חשבונות פיקטיביות, כאשר מאחורי החשבוניות לא הייתה כל עסקה והן נועדו לשם הקטנה מכוונת של הכנסתו החייבת במס של הקבלן בסכום של מעל 3,000,000 ש"ח שהמע"מ המסתכם ממנו הינו מעל חצי מיליון ש"ח.

לפי הנטען באישום השני בחודשים אפריל עד יוני שנת 1997 עסקו המבקש והקבלן, במהלך עסקו של הקבלן, בעבודת קבלנות בקיבוץ גרופית יחד עם קבלן נוסף בשם קראקרה מוסטפא (להלן: קראקרה ) בגין העבודה המשותפת שבוצעה בקיבוץ, הוצאו לקיבוץ חשבוניות מס בסך של 300,501 ש"ח על ידי קראקרה, והכסף שהתקבל בגין העבודה חולק בין קראקרה לבין הקבלן והמבקש. הקבלן באמצעות המבקש לא הוציאו לקראקרה חשבונית מס עבור החלק שנתקבל בגין העבודה המשותפת למרות שהיה חייב לעשות כן על פי החוק.

לפי הנטען באישום השלישי בכל הזמנים הרלוונטיים לאישום עסק נעים בעבודות קבלנות והיה רשום במע"מ כעוסק מורשה, והמבקש היה מנהלו הפעיל של העסק. במהלך השנים 1997 ו-1998 ניכה נעים באמצעות המבקש מהכנסות החייבת במס, תשומות על סמך חשבוניות פיקטיביות שלא הייתה מאחוריהן כל עסקה. במעשיהם אלו ומתוך כוונה של המבקש להתחמק מתשלום מס, נכיו המקש וענים סכום של כ-900,000 ש"ח בגין חשבונית פיקטיביות שהמע"מ מהן הינו כ-170,000 ש"ח.

ביום 10.7.2006 הרשיע בית משפט השלום בקריות (כבוד השופט א' מגן ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט קבע כי אין בסעיפים 119 ו-120 לחוק מס ערך מוסף בסיס להטלת אחריות על המבקש. בית המשפט קבע כי המבקש היה הרוח החיה בעסק על גלגוליו השונים, וכי בעניינו אין לבחון את אחריותו, כאילו היה פקיד, עובד או מנהל של העסקים של יתר הנאשמים בפרשה, אלא בתור העוסק האמיתי, כיון שאין חולק כי המבקש היה בפועל העוסק וכי נהג בעסק מנהג בעלים. בית המשפט הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בתור העוסק העיקרי תוך ניצול סמכותו לפי סעיפים 184-186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ).

ביום 13.2.2007 גזר בית המשפט השלום על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל שניתן יהיה לרצות בעבודות שירות, ו-18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שנתיים לא יעבור עבירה על סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף, כמו כן הוטל על המבקש קנס בסך של 100,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו, אשר ישולם ב-20 תשלומים חודשיים.

על פסק הדין הנ"ל ערערו הן המבקש והן המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 2156/07 ו-ע"פ 2237/07). המבקש ערער על הכרעת הדין ולחילופין על גזר הדין, ואילו המשיבה ערערה על קולת העונש שהוטל על המבקש.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' שפירא , מ' פינקלשטיין ו צ' קינן ) דחה את שני הערעורים לעניין הכרעת הדין בקובעו כי אינו מוצא מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט השלום, וכי צדק בית משפט השלום בקביעותיו ובמסקנות אליהן הגיע. עוד קבע בית המשפט כי קביעתו של בית משפט השלום על פיה המבקש היה העוסק ומי שמוטלת עליו האחריות על פי סעיף 117 מבוססת היטב ואין מקום להרהר אחריה, וכי קביעת האחריות במסגרת שונה מכפי שהתהוותה בכתב האישום נעשתה כדין, מכוחם של סעיפים 184-186 לחוק סדר הדין הפלילי. לעניין טענת המבקש כי לא היה מקום לקבוע כי מ דובר בחשבוניות פיקטיביות אלא לכל היותר בחשבוניות זרות ששיקפו עסקה, אם כי לא זהה לזו שדווחה בחשבוניות, קבע בית המשפט המחוזי כי אין ממש בטענה זו. לעניין ערעור המשיבה על גזר הדין קבע בית המשפט המחוזי כי בערעור זה יש ממש, וקבע כי מ דובר

בעבירות שנפרסו על פני תקופה ארוכה, וגרמו להפסד ניכר לאוצר המדינה, וכי בעבירות מסוג זה יש להחמיר את הענישה. בית המשפט המחוזי הטיל על המבקש עונש מאסר של 30 חודשים מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים; כן הגדיל בית המשפט את הקנס שהוטל על המבקש לסכום של 300,000 ש"ח או 300 ימי מאסר תמורתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב ומעלה המבקש את כל טענותיו שנדחו בערכאות הקודמות. בין היתר טוען כי הגיעה השעה לבחון מחדש את הילכת חניון חיפה, במיוחד בכל הקשור בערעורים פליליים, ובמיוחד מסוג הערעורים בהם המדינה היא שהגישה את הערעור בערכאת הערעור וערעורה נתקבל. עוד טוען המבקש כי בית משפט השלום לא עשה שימוש בסמכות המצומצמת על פי חוק סדר הדין הפלילי, אלא נטל לעצמו סמכות שהחוק לא העניק לו והרשיע את המבקש באותה עבירה שיוחסה לו בכתב האישום, אולם שלא על בסיס כתב האישום אל על בסיס קונסטלציה משפטית ועובדתית שונה בתכלית שלא בא לה זכר בכתב האישום. לענין התערבות ערכאת הערעור בעונשו טוען המבקש כי התערבות זו הייתה שגויה, וכי הלכה היא שבית משפט של ערעור אינו גוזר את דינו של נאשם.

מנגד טוענת המשיבה כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים הדרושים למתן רשות ערעור, שכן אינה חורגת מעניינם הפרטני של המבקשים. עוד טוענת המשיבה כי המבקש זכה לדיון בעניינו בשתי ערכאות,

וטענת המבקש בדבר ערעור אחד היא טענה שגויה. כן טוענת המבקשת כי טענתו של המבקש שיש לבחון את הילכת חניון חיפה דינה להידחות, וכי טענה זו נדחתה בעבר על ידי בית משפט זה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינם של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקשים, לא מצאתי בבקשתם כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור, ומסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בענייננו, קבע בית משפט השלום כי המבקש הוא העוסק האמיתי, קביעה זו של בית המשפט התבססה על העובדות שפורטו בכתב האישום, והמדובר בלא יותר מאשר שינוי בסיס האחריות של המבקש ואין בכך משום פגיעה בהזדמנות שניתנה לו להתגונן (ראו ע"פ 52/80 כץ נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 667 (1980)).

גם טענתו של המבקש כי יש מקום לחזור ולבחון את הילכת חניון חיפה דינה להידחות. הלכה זו מגובה בפסיקה ארוכת שנים של בית משפט זה ואין מקום לדון בה מחדש (ראו רע"פ 8963/04

חמדאן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.3.2005)).

לבסוף, בכל הנוגע לטענת המבקש כנגד העונש שנגזר עליו, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 22.6.2008 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה לשם תחילת ריצוי עונשו.