רע"פ 329/10 חיים סדגר נ. משטרת ישראל- מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"ת 20680-11-09 כבוד השופט כ' סעב ) מיום 27.12.2009, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לתעבורה בחיפה מיום 9.11.2009 (פ"מ 5002-10-09, כבוד השופט ש' בנג'ו ).

ראשיתה של הפרשה בה עוסקת הבקשה שלפניי הינה בדו"ח תעבורה מיום 13.2.2009, בגין עבירה של נהיגה במהירות מופרזת שנעברה ברכב שמספרו 6026061. המבקש טען כי דו"ח זה הגיע לידיעתו רק ביום 24.8.2009, כאשר קיבל לידיו הודעת תשלום הנושאת תוספת פיגור. בעקבות זאת פנה המבקש למשטרה ולרשות הדואר והתברר כי נשלחה לו הודעה בדבר דואר רשום אך הוא לא הגיע לאסוף את דבר הדואר.

המבקש פנה לבית המשפט לתעבורה וביקש להישפט על אף חלוף המועד הקבוע בחוק, וזאת מכיוון שלטענתו דבר הדואר לא הגיע אליו משום שבבניין בו הוא מתגורר, מתגוררות משפחות עם ילדים, ולא אחת נעלמו דברי דואר שנשלחו אליו. בית המשפט לתעבורה דחה את בקשתו וקבע כי אין מחלוקת שההודעה על המכתב הרשום הודבקה על דלת ביתו וכי הוא לא ביקש להישפט או לבטל את הדו"ח במועדים הקבועים בחוק. מכאן, שמדובר בפסק דין חלוט שאין כל מקום להתערב בו. כמו כן, ציין בית המשפט לתעבורה כי אם המבקש יודע כי קיימת בעיה בקבלת דברי דואר בביתו מוטלת עליו האחריות להבטחת קבלת דברי דואר.

המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר ביום 27.12.2009 דחה את ערעורו בקובעו כי היה על המבקש לפנות בבקשה מתאימה להישפט בסד הזמנים הקבוע בחוק, אך הוא לא עשה זאת. טענתו שיתכן שדבר הדואר נלקח על ידי הילדים שמתגוררים בבניין ועקב זאת הגיש בקשתו באיחור, לאו טענה היא, קבע בית המשפט המחוזי, ואינה יכולה להיות נימוק סביר או הסבר לאי הגשת בקשתו במועד. כמו כן נקבע כי מיותר לציין כי אין בנימוק הנ"ל כדי לשמש עילה על פי דין להארכת המועד.

כעת פונה המבקש לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור, ולטענתו שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו נסיבות המקרה הנוכחי מצדיקות את פתיחת שערי בית המשפט בפניו על אף חלוף הזמן, שכן רשות הדואר לא שלחה לו, כנהוג, הודעה שנייה על דבר הדואר הרשום אשר המתין לו בסניף הדואר. כמו כן, לטענתו פסק דינו של בית המשפט המחוזי מונע ממנו את זכותו הבסיסית לגישה לערכאות שיפוטיות, שם הוא יוכל להביא את טענותיו לגופו של עניין.

דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. עסקינן בעבירה מסוג "ברירת משפט". על כן יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד של המחוקק בעבירות מסוג זה היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו (ראו רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2009)). לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם הנאשם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שקיימים נימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטה. הדרישה לנימוקים מיוחדים אינה בגדר סרח עודף מילולי מיותר; היא באה להקנות להחלטה להתיר שפיטה באיחור, הצדקה מהותית . דרישה זו לנימוקים מיוחדים מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בתכליות המיוחדות העומדות בבסיס קיומם של סדרי הדין המיוחדים בעבירות מסוג "ברירת משפט". אכן לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים להרשיע אדם בהיעדרו או למנוע ממנו להישפט במקרים מסוימים משקפת את " האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי " (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)). במקרה שלפניי עמדו על כך הערכאות הקודמות כי לא השכיל המבקש להוכיח כי האיחור בהגשת הבקשה נובע מסיבות סבירות, ואין בטענות אשר עלו בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

סוף דבר הבקשה נדחית.