רע"פ 3305/01 וול גנאדי נ. משטרת ישראל, מדינת ישראל

המבקש הובא לדין, יחד עם 2 נאשמים אחרים, בבית משפט השלום בנצרת, בחודש פברואר 1995. השלושה הואשמו בתקיפה שגרמה חבלה. המבקש, יחד עם אחר, הואשם גם בעבירה של תקיפת שוטר. על פי האמור בכתב האישום, תקפו שלושת הנאשמים, והמבקש בהם, את המתלוננים מחמוד חסן ועוסאן בשארת. לאחד המתלוננים הם גרמו חבלה. כשביקשו השוטרים שהגיעו למקום לעצור את המבקש, כך נאמר בכתב האישום, תקפו השניים את השוטרים.

ביום 29.6.1995 נתקיים דיון בעניינו של המבקש ובעניין שני הנאשמים האחרים, בבית משפט השלום בנצרת. בתום הדיון חוייב כל אחד מן הנאשמים לחתום על התחייבות להימנע במשך שנה מביצוע עבירה דומה, וזאת ללא הרשעה.

בו ביום חתם המבקש על התחייבות, כפי שנצטווה. חלפו שנים, ובחודש אוקטובר 2000 נתבקש בית משפט השלום בנצרת, על-ידי המבקש, לבטל את פסק הדין שניתן כאמור, בשל שלא היה נוכח, כך טען, בבית המשפט, בעת שנרשמה ההודאה בעובדות מפיו.

בית משפט השלום סרב להיענות לבקשתו, וקבע כי הדיון התקיים במעמדו. כנגד החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, וחזר שם על טענתו, כי לא התייצב לדיון בעת שעניינו נידון כאמור, וכי בא כוחו הנחה אותו להמתין לתוצאות הדיון. בתום הדיון הורה לו בא כוחו לסור למזכירות בית המשפט "כדי לחתום על מסמך כלשהו". בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, אף שהפרוטוקול - שנכתב, כך נראה, בחלקו, באורח ממוחשב - היה לוקה מבחינת ניסוחו, ונכתב בו, בין השאר, כי "מתייצבים: התובע פקד טריף, הנאשם וכן עו"ד דגש". ועוד נאמר בו, כי "כתב האישום הוקרא לנאשם ואמר שהבינו, הנאשם נשאל מה תשובתו לאישום והשיב" - אלה בלשון יחיד. אלא שבהמשך הדברים נאמר, לגבי התשובה לאישום: "מודים בעובדות, מבקשים שלא להרשיע את הנאשמים שהם עולים חדשים וזו ההתקלות הראשונה שלהם" - זאת בלשון רבים. בכותרת כתב האישום נזכרים שמות הנאשמים כולם.

בית המשפט המחוזי סבר כי מן העובדה שהמערער חתם על ההתחייבות שנקבעה בפסק הדין, עוד ביום מתן פסק הדין, ניתן להסיק שהיה נוכח בעת המשפט. ומכל מקום, אף אם לא היה נוכח בעת מתן ההחלטה, ניתן היה לשפוט אותו שלא בפניו, אם ביקש זאת ואם היה מיוצג על-ידי סניגור. אין מחלוקת כי המבקש היה מיוצג על-ידי סניגור, כך קבע בית המשפט המחוזי, וכך ביקש, שהרי מילא מיד את מצוות הסניגור וחתם על כתב ההתחייבות.

ואכן, כך נראים פני הדברים למקרא מסמכי בית המשפט. סניגורו של המבקש, במכתב שנתן בידיו, נמנע מלאשר בלשון חד-משמעית, כי המבקש לא היה נוכח בבית המשפט, וכתב אך כי לפי "מיטב זכרונו", לא הופיעו הנאשמים בבית המשפט. עם זאת אישר באותו מכתב, כי הם היו מיוצגים כולם על ידו.

בנסיבות אלה, יש ממש בחשש שמעלה המדינה, כי בקשתו של המבקש לבטל את ההחלטה שניתנה בעניינו, ולאפשר לו לחזור מדברים שנאמרו בשמו מפי סניגורו, נובעת משיקול זר, לאמור - הרצון להסיר מכשול בפני תביעת נזיקין שהגיש כנגד משטרת ישראל, בטענה כי הותקף על-ידי השוטרים.

העובדה שבקשת המבקש לבטל את פסק הדין הושמעה רק 5 שנים לאחר שניתן, ולאחר שחתם על כתב ההתחייבות, שומטת את הקרקע מתחת לבקשתו, לאפשר לו, היום, לבטל את הכרעת הדין, אף אם נצא מתוך הנחה, שלא היה נוכח בעצמו בדיון שהתקיים בעניינו.

גם בטענות האחרות שמעלה המבקש אין כדי להצדיק מתן רשות להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית, במיוחד כשאין חשש לעיוות דין בעניינו של המבקש, שהיה מיוצג במשפט נשוא הבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.