רע"פ 3329/05 חברת קו המים אירועים בחוץ מכמורת בע"מ נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית משפט השלום, אשר הרשיע את המבקשת והשית עליה קנס וצו סגירת עסק.

2.המבקשת, המפעילה גן אירועים בחוף מכמורת, הואשמה בביצוע עבירות עיסוק ובניהול עסק ללא רישיון, על פי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (ת"פ 3481/02). על פי כתב האישום, נוהל העסק ללא רישיון מיום 01.05.00. המבקשת והמשיבה הגיעו להסדר טיעון, לפיה המבקשת תודה באישומים המיוחסים לה ותתקוף באופן ישיר את טענות המשיבה בהליך מנהלי, כפי שיפורט להלן. בנוסף לכך, הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, לפיה ההכרעה בשאלת סמכותו המקומית של בית משפט השלום בחדרה תוכפף להחלטה שתתקבל בהליך פלילי מקביל בת"פ 4011/01 שהתנהל בין אותם צדדים. ואכן, ביום 28.11.04 קבע בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א. גופמן), במסגרת אותו הליך כי נתונה לבית משפט זה סמכות מקומית.

על יסוד הודיית המבקשת, היא הורשעה בבית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א. קפלן) ביום 05.12.04. לעניין העונש – לגביו לא היתה הסכמה במסגרת עסקת הטיעון – טענה המבקשת, בין היתר, כי באם יינתן צו סגירה לעסק נשוא כתב האישום ייפגעו זוגות צעירים אשר עתידים לקיים במקום את חתונתם. לדבריה, עד יום 15.10.05 מתוכננות חתונות בגן האירועים, ולכן ראוי לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה עד לאחר מועד זה. בית המשפט גזר על המבקשת קנס בסך 40,000 ש"ח, והוציא צו סגירה לעסק, תוך שקבע כי הוא ייכנס לתוקפו בתוך שישה חודשים מיום שיהפך גזר הדין בעניינה של המבקשת לחלוט. בית המשפט הבהיר כי עיכוב ביצועו של צו הסגירה כאמור מהווה איזון בין עניינם של הזוגות הנישאים שיתקשו למצוא חלופות מיידיות למקום חתונתם, לבין המטרד הנגרם לתושבי מכמורת הסמוכה לגן האירועים.

3.המבקשת ערערה על הכרעת הדין ועל גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 153/05). במקביל להליך הערעור לבית המשפט המחוזי הגישה עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בשאלת רישוי גן האירועים כפי שהוסכם בזמנו בהסדר הטיעון (עת"מ 2248/04). בסמוך לדיון המקדמי בעתירה המינהלית ביום 08.02.05, ובטרם ניתן פסק הדין בהליך הערעור הפלילי, הגיעו הצדדים להסכמה על הגשת בקשה לרשויות המוסמכות לקבלת רשיון עסק. לפיכך הוגשה לבית המשפט המחוזי (כב' השופט י. דר) בקשה למשיכת העתירה. מאחר שהבקשה הוגשה לאחר שנתקיים כבר דיון מקדמי בעתירה, בית המשפט החליט לדחות את העתירה תוך השתת הוצאות על המבקשת.

4.ביום 16.02.05 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי, הדן בהליך הערעור הפלילי שהיה תלוי ועומד אותה עת, להחלפת מותב השופטים (ב"ש 897/05). הבקשה נסמכה על כך שהשופט דר נכלל הן במותב הדן בעתירה המינהלית והן במותב הדן בערעור הפלילי. הבקשה נדחתה ביום 17.02.05 בהחלטה מנומקת של השופט דר.

5.ביום 20.02.05 נדחה ערעורה הפלילי של המבקשת על ידי בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא מ. לינדנשטראוס וכב' השופטים י. דר ו-א. שיף). בית המשפט תיאר את נסיבות העניין, ועמד על כך כי המבקשת ניהלה את העסק בלא רשיון מ- 1.5.00, וכי הצדדים לא היו חלוקים על הצורך לצוות על סגירתו של העסק, אלא רק על עיתויו. בית המשפט סירב לבקשתה של המבקשת להתיר לה לחזור בה מהודייתה, משלא מצא לכך טעם מיוחד כנדרש על פי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי. אשר לערעור על גזר הדין קבע כי נוכח העובדה שהמבקשת ניהלה במשך למעלה משנתיים גן ואולם אירועים ללא היתר, אין מקום להתערב בעונש, מה גם שמבוקשה באשר לדחיית מועד ביצועו של צו הסגירה ניתן לה.

6.בבקשתה מעלה המבקשת שורה של טענות: ראשית, היא טוענת כי כפרה בבית משפט השלום בקיום סמכות מקומית לדון אותה בהקשר לשאלת חפיפת גבולות השיפוט של השטח נשוא כתב האישום לצווים שהוצאו כנגדה. לדבריה, היא אמנם הסכימה לקבל את ההכרעה בענין זה בהליך המקביל, אולם אין בהסכמה זו כדי למנוע ממנה לערער על קביעה זו. מאחר שמדובר היה בהסכמה שניתנה בהליך ביניים במשפט פלילי, הדרך היחידה לתקוף הסכמה זו הינה בערעור על פסק הדין הסופי.

ייאמר כבר עתה כי אין כל יסוד לטענה זו ודינה להידחות. הסכמתה של המבקשת לקבל עליה את הכרעת בית המשפט בהליך המקביל בענין הסמכות המקומית משמעה, בין היתר, מחוייבות שלא להעמיד את אותה הכרעה במבחן ערעורי אלא לקבל את הדין בסוגיה זו. נסיונה של המבקשת כיום לעורר מחדש את שאלת הסמכות המקומית אינו מתיישב עם ההסדר הדיוני שנתקבל, המחייב את בעלי הדין לקבל עליהם את ההכרעה שנתקבלה ולא לכפור בה. אלה מושכלות ראשונים של עמידה בהסכמים, ובכללם הסדרים דיוניים בהליכי משפט, ולכן המבקשת לא תישמע בטענה שאינה מתיישבת עם הסכמה כאמור.

7.עוד טוענת המבקשת כי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים הושמט מסעיפי החוק שפורטו בכתב האישום. הוראה זו מאפשרת לבית המשפט הדן בעבירות על החוק להטיל, בנוסף לכל עונש, גם צווים להפסקת עיסוק ואמצעים נוספים. אי איזכורה של הוראה זו בכתב האישום פגע במבקשת, לטענתה, במובן זה שלא צפתה מראש כי ינתן נגדה צו סגירה ולכן לא נערכה כראוי להתגונן כנגד אפשרות זו, אפשרות הפוגעת בזכות הקנין שבידיה.

אין יסוד גם לטענה זו. ראשית ייאמר, כי האמצעים הנוספים המוטלים מכח סעיף 16 לחוק רישוי עסקים על מי שמנהל עסק ללא רשיון ומורשע בכך אינם בגדר עונש, ולכן, לכאורה, אין צורך באיזכור סעיף זה בכתב האישום, המדבר בעבירות ספציפיות המיוחסות לנאשם. נאשם מוחזק כמי שיודע שאם יורשע בעבירה על פי חוק רישוי עסקים הוא צפוי לא רק לעונש אלא גם לאפשרות הטלתם של אמצעים נוספים, ובהם צו להפסקת העיסוק המתנהל בלא רשיון או בחריגה מרשיון, ואין הדבר טעון איזכור בכתב האישום. אולם מעבר לאמור, אין כלל צורך להידרש לענין זה ולו מן הטעם כי המבקשת הסכימה לכך שיוצא נגדה צו סגירה והמחלוקת התמקדה בשאלת מועד תחילתו, ומכאן שהיא מנועה מלהעלות כיום טענה זו.

8.ואחרון, טוענת המבקשת כנגד סירובו של השופט דר לפסול עצמו מישיבה בהרכב שדן בערעור הפלילי לאחר שפסק בעניינם של הצדדים גם בהליך המקביל. אין ממש גם בטענה זו. טענה זו מקומה להתברר בהליך של פסלות שופט כאמור בסעיפים 146 עד 148 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982. סעיף 146 מפנה לסעיף 77א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, הקובע כי על החלטת שופט בענין פסילה ניתן לערער בפני בית המשפט העליון (סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט). משלא ננקט ההליך המיוחד שנועד לערעור על החלטה בענין פסלות שופט, שוב לא ניתן להעלות טענה זו במסגרת בקשה זו (השווה ע"פ 422/87 מקמל נ' מדינת ישראל, פד"י מב(3) 89).

9.מהאמור עולה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. נוסיף ונאמר את שניתן היה לומר כבר בתחילת הדברים, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בגלגול שלישי (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הנדר חיפה) בע"מ,

פד"י לו(3) 123).

לא נותר לי אלא להצטרף בהסכמה להערתו של בית המשפט המחוזי בסוף פסק דינו בערעור באשר לקושי הנילווה לקביעת בית המשפט בערכאה הדיונית לפיה צווי הסגירה יכנסו לתוקפם רק עם תום חצי שנה מיום שגזר הדין יהפוך חלוט. משמעות הוראה זו היא כי מירוץ הזמן של ששת חודשי עיכוב הביצוע מתחיל רק ממועד מתן החלטה זו, הדוחה את בקשת רשות הערעור (השווה הגדרת "חלוט" בסעיף 3 לחוק הפרשנות התשמ"א-1981). ספק רב בעיני אם איזון ראוי של שיקולי הענישה והשיקולים הנדרשים לצורך נקיטה באמצעים נוספים על פי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים אכן מצדיקים מתן אורכה כה נדיבה לעסק המתנהל ללא רשיון – אורכה, שלמרבית הצער, לא תוחמה מלכתחילה למועד קצר, מוגדר וברור.

10.בקשת רשות הערעור נדחית.

הבקשה נסמכה על טענות סרק שלא היה מקום להעלותן וזאת על רקע התנהגותה המתמשכת של המבקשת הפוגעת באינטרס הציבורי. לאור זאת, וחרף העובדה שלא נתבקשה תשובה, אני מחייבת את המבקשת בתשלום הוצאות הבקשה לטובת אוצר המדינה בשיעור כולל של 10,000 ש"ח.