פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
3329/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מרוואן בן הדיב עווד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.3.11 בע"פ 8213-01-11 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ג' כנפי שטטיניץ, ד"ר י' מרזל וא' רומנוב
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 8213-01-11 כבוד השופטים ג' כנפי שטייניץ, ד"ר י' מרזל ו א' רומנוב ) מיום 17.3.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 1122-10, כבוד השופטת ר' שלו-גרטל ).
בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות של הסגת גבול; גניבה; שתי עבירות של גניבת רכב; שינוי זהות רכב; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושהייה שלא כדין בישראל. נגזרו עליו 42 חודשים לריצוי בפועל, וכן הופעל עונש מאסר על תנאי של שישה חודשים שהיה תלוי כנגדו, וזאת במצטבר, כך שבסך הכל נגזרו על המבקש 48 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, נגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר ביום 17.3.2011 דחה את ערעורו הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין וקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו הוא נשפט אך בשל עברו ולא בגלל אשמתו במקרה הנוכחי. בנוסף הוא טען כי יש מקום לבחינת הרשעתו מחדש בבית משפט זה.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות וטענותיו נדחו בצורה מבוססת ומנומקת. המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בסוגיה בפני ערכאה שיפוטית שלישית. כמו כן, יש להדגיש כי הלכה היא, שבית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים
כרך ב 1945 (2009)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)), ומקרה זה אינו בגדר אותם חריגים אשר מצדיקים מתן רשות ערעור.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ז' באייר התשע"א (11.5.2011).
ש ו פ ט