רע"פ 3334/06 גשמי ברכה בע"מ נ. מדינת ישראל

כנגד המבקשת ועוד שלושה אחרים הוגש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח-תקווה כתב אישום (עמק 1018/01), המייחס להם עבירה של בנייה ללא היתר, הנדרש לפי סעיף 145(א)(2)(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), עבירה לפי סעיף 204(א) בצירוף סעיפים 208(א) ו-253 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקשת הינה שותפה פעילה בגשמי ברכה ה.ש.י.ג. (1995), היא הנאשמת 1 בכתב האישום, שותפות כללית (להלן: התאגיד), אשר בנתה תוספת של שתי יחידות דיור בבניין משותף ברחוב טרומפלדור 72 בפתח-תקווה, במקרקעין הידועים כגוש 6712 חלקה 154, בשטח של כ- 65 מ"ר כל אחת. העבודות בוצעו ללא היתר על-פי החוק, למרות שביצוען דרוש היתר כזה.

המבקשת הגישה, ביום 28.11.2001, ליועץ המשפטי לממשלה בקשה לעיכוב הליכים בטענה, כי לא הייתה מעורבת בבנייה ולא ניתן להאשימה בנפרד מהנאשמת 1, בה היא שותפה. בקשה זו נדחתה על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הגב' יהודית קרפ והודעה על כך נשלחה למבקשת ביום 11.3.2002.

בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד סגן-הנשיא א' ד' גולדס) הרשיע, ביום 27.6.04 את המבקשת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום וגזר עליה את העונשים הבאים: קנס בסכום של 100,000 ש"ח; צו התאמה למבנה שנבנה בסטייה מהיתר הבניה מיום 8.5.97, מס' 97217. צו ההתאמה יבוצע עד ליום 31.5.05, אלא אם כן יהיה בידי המבקשת היתר בניה כדין; באת-כוח המאשימה תדאג לרישום צו ההתאמה בטאבו על זכויות המבקשת בהערת אזהרה בגוש 6712 חלקה 154; וכן המבקשת תחתום על כתב התחייבות להימנע מעבירה על חוק התכנון והבניה, בסכום של 50,000 ש"ח לתקופה של שנתיים מיום גזר-הדין.

על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים ערערה המבקשת, ביום 11.8.04, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71509/04).

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ור' בן יוסף) דחה, ביום 5.3.06, את הערעור בקובעו, כי לא נמצא ממש באף אחת מהטענות שהעלה בא-כוח המבקשת ואף בנוגע לעונש, לא מצא בית-המשפט המחוזי מקום להתערב.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב בא-כוח המבקשת על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתו, לא ניתן להרשיע את המבקשת ללא שהורשעה תחילה הנאשמת 1, גשמי ברכה ה.ש.י.ג. (1995), שהיא החברה שביצעה את העבודות בפועל נשוא כתב האישום. כמו-כן, טוען בא-כוח המבקשת, כי טעה בית-המשפט המחוזי משהותיר על כנה את הקביעה, הדוחה את טענת ההגנה של המבקשת להיעדר יסוד נפשי הנדרש להרשעה. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקשת, אשר לגזר-הדין, כי גזר-הדין נוטה לחומרא, למרות נסיבות מקלות העומדות לזכות המבקשת ולמרות בקשתה המיוחדת להתחשבות מטעמי צדק ומחסור בכסף.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין במקרה זה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, שכן בעניינה של המבקשת לא נפסקה הלכה חדשה והעניין אינו מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. כמו-כן, טוענת באת-כוח המשיבה, כי המבקשת, שהינה תאגיד, הייתה בשעת ביצוע העבירה שותפה בתאגיד שביצע את העבירה ולפיכך היא הואשמה גם בנפרד ולא הייתה כל מניעה להרשיעה בנפרד מהרשעת הנאשמת 1, בהתאם להוראות החוק. עוד טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה מוגשת שלא בניקיון כפיים, במובן זה, שהמבקשת עשתה דין לעצמה ונמנעה מביצוע גזר-הדין שהושת עליה ובכלל זה נמנעה מתשלום הקנס שהוטל עליה. שכן, על אף שלא ניתן למבקשת עיכוב ביצוע ביחד לגזר-הדין, מבדיקת המשיבה עלה, כי עד ליום 15.6.06 לא שילמה המבקשת את הקנס שהושת עליה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82

חניון חיפה בע"מ מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלילי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. המבקשת הורשעה בבניית שתי דירות, המשתרעות על כ- 65 מ"ר, כל אחת, בבניין מגורים ברחוב טרומפלדור בפתח-תקווה. היא הורשעה בהיותה "שותפה פעילה בנאשמת 1". עד ליום 22.6.06 לא ביקשה המבקשת או מי מהנאשמים האחרים היתר בניה לשתי היחידות, נשוא הבקשה, וממילא לא ניתן עד כה היתר בניה.

כמו-כן, אין חולק, כי המבקשת היא שותפה במי שהייתה הנאשמת 1, שהיא שותפה רשומה. סעיף 66(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 קובע, כי "שותפות רשומה לפי פקודה זו היא תאגיד, ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום".

סעיף 253 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965 קובע:

"253. אחריות של תאגיד

נעברה עבירה לפי פרק זה על ידי תאגיד -

(1) רשאי בית המשפט להטיל עליו קנס שלא יעלה על כפל שיעור הקנס שהיה רשאי להטילו אילולא סעיף זה;

(2) יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון , אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

"אדם" לפי סעיף 4 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 הינו אף "חבר בני אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד".

משמע, המבקשת, כנושאת משרה בתאגיד, הייתה בשעת ביצוע העבירה שותפה בתאגיד שביצע את העבירה, היא הנאשמת 1, ולפיכך הואשמה גם בנפרד ולא הייתה כל מניעה להרשעה בנפרד מהרשעת הנאשמת 1, בהתאם לחוק התכנון והבניה (ראו גם ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (4) 364, 385).

אשר לטענת בא-כוח המבקשת בנוגע למצבה הכספי של המבקשת – דין הטענה להידחות. בית-המשפט לעניינים מקומיים ובית-המשפט המחוזי שקלו את טענות בא-כוח המבקשת והשיתו את הקנס בהתחשב בערך הדירות שנמכרו, כשהודגש, כי "עדיין סכום הקנס שהושת הוא כחמישית משווין של הדירות ואיננו מתקרב לסכום המירבי של הקנס". כמו-כן, כאמור, עד היום לא פעלה המבקשת לקבלת היתר בניה ביחס לבניה האמורה. לכך יש להוסיף, כי עד ליום 15.6.06 לא שילמה המבקשת את הקנס שהושת עליה. מטעמים אלה, העונש שנגזר על המבקשת אינו חורג מרמת הענישה הראויה ואינו מצדיק התערבות בית-משפט זה.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.