רע"פ 3351/09 שמרית משה נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בירושלים (השופט רביד ) מיום 15.3.09 בתיק ע"פ 4198/09, בו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה (השופט ד"ר טננבוים ) מיום 26.1.09 בתיק ת' 6293/08.

ב.

ביום 24.1.08 הודתה המבקשת - המייצגת את עצמה בשלוש הערכאות - בעבירה המיוחסת לה, נהיגה בשכרות, והורשעה. ביום 26.1.09 נגזר דינה והועמד על "7 חודשי פסילה וכן 250 שעות שירות לתועלת הציבור". בית המשפט דחה את בקשת המשיבה לעיכוב ביצוע של השירות לתועלת הציבור. ביום 15.3.09 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה, מתוך מדיניות ההרתעה כלפי נהיגה בשכרות; ובהתחשב "בעובדה כי המשיבה ביצעה 14 שעות של"צ", העמיד את עונשה על פסילה בפועל למשך 22 חודש (בניכוי 30 ימי הפסילה המינהלית) ו-6 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. רכיב השירות לתועלת הציבור בוטל.

ג.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, בה נטען כי לאחר גזר דין (צריך להיות: הכרעת הדין – א' ר' ) ביום 24.1.08 הפקידה המבקשת (ביום 26.1.08) את רשיונה למשך שבעה חודשים (צורף אישור הפקדה), והפסיקה את לימודיה האוניברסיטאיים כדי לפנות זמן לריצוי השירות לתועלת הציבור. נטען, כי במשך כשנה המתינה המבקשת לשיבוצה בעבודות שירות, ענין שהתעכב בגלל שביתת העובדים הסוציאליים, ולבסוף (בחודש ינואר 2009) שובצה במקום שירות, ולרגל כך הפחיתה את משרתה. נטען, כי רק ביום 8.3.09 - לשיטת המבקשת "למעלה משנה לאחר גזר הדין" - הוגש ערעור המשיבה. עוד, נטען כי המבקשת היא אדם נורמטיבי שהפנים את חומרת מעשיו ולא היה, אפוא, מקום להחמיר בעונשה. ולבסוף, נטען כי המבקשת ביצעה 14 שעות שירות לתועלת הציבור (ולא שעתיים, כפי שכתבה המדינה בבקשה לעיכוב ביצוע), וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא התייחס לשבעה חודשים בהם היה רשיונה של המבקשת מופקד. לענין זה, כנאמר, הוגשה בקשה ל בית המשפט המחוזי להבהרה, וטרם ניתנה בה החלטה, כמו כן נתבקש גם מינוי סניגור ציבורי.

ד.

אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת אך במשורה, וככלל במקרים החורגים מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (רע"פ 5230/08 אבו עמאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5482/08 חמדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 4422/97 שרחביל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אין המקרה שלפנינו בא בגדרי אלה. יתכן, כי המבקשת אינה בקיאה בנבכי המינוח המשפטי. בניגוד לאמור בבקשה, גזר הדין בעניינה של המבקשת ניתן ביום 26.1.09, כשנה לאחר הכרעת הדין מיום 24.1.08. אף שקשה למדי להבין זאת מפרוטוקול בית המשפט

לתעבורה, מדברי המבקשת ומן הנסיבות ניתן ללמוד שאכן היתה ציפיה לתסקיר לענין השירות לתועלת הציבור, וזה התעכב בגלל שביתה או מטעם אחר. מכל מקום, ממילא ערעור המשיבה הוגש במועד. המבקשת שגתה אם הניחה, לאחר הכרעת הדין מיום 24.1.08, כי עליה להמתין בביתה לתחילת ריצוי עבודות השירות, כטענתה; זאת, שכן בתקופה זו טרם נגזר הדין. ולבסוף, בית המשפט

המחוזי הביא בחשבון בפסק דינו את מספר שעות העבודה שאכן בוצעו כטענת המבקשת (14שעות).

ה.

כאמור, פרוטוקול בית המשפט לתעבורה אינו ברור, ואין לדעת מתי נכתבו בו המלים "7 חודשים, 250 שעות" שהיו בסיס גזר הדין. אך בית המשפט החליט בהרשעה כי המבקשת "תפקיד רשיון נהיגה תוך 30 יום, מוזהרת על נהיגה בפסילה" והפסילה החלה (כעולה גם מגזר הדין) מיום 27.1.08. ענין זה מצוי, כנמסר, בפני בית המשפט המחוזי בבקשת ההבהרה. ברם, בסופו של יום מלינה המבקשת על חומרת העונש. ככלל ענין זה אינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 78/84 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 659; רע"פ 8182/96 צרפתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וגם לגופו דומה שלא נפל פגם בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שכן אין מנוס מעונש שיש בו הרתעה לנוהג בשכרות, גם אם הוא אדם מן הישוב בכל התנהגותו לפני כן. אין צורך להכביר מלים על הסיכון שבנהיגה בשכרות, כשמכונית עלולה להפוך ל"מכונת מוות נעה"; למרבה המזל, לא אירעה תאונה בנסיבות דנא. ואולם, אם אכן היתה אי הבנה - במיוחד נוכח העובדה שהמבקשת לא היתה מיוצגת (אין מקום למינוי סניגור ציבורי בשלב זה) ואי הבהירות לגבי הרישומים בגיליון הכרעת הדין; ואם אכן הופקד הרשיון במשך שבעה חודשים כטענתה – הדעת נותנת כי בית המשפט המחוזי יבדוק מתן ביטוי לכך במסגרת הניכוי מתקופת הפסילה שנקבעה על-ידיו. כאמור, המבקשת הגישה ל בית המשפט המחוזי בקשת הבהרה, וזו על פניה האכסניה לבירורה, לאחר קבלת תגובת המדינה.

ו.

בנתון לאמור, איני נעתר לבקשה.