רע"פ 3362/03 אלי לוי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הועמד לדין בפני בית-משפט השלום תל אביב יפו (כבוד השופטת ז' הדסי- הרמן) בעבירה של תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי עובדות כתב האישום, כפי שהן מובאות בהכרעת-הדין של בית-המשפט, תקף המבקש, בשעות הערב, בדירתו, את המתלוננת, אשר התגוררה עמו, הטיח אותה בקיר וגרם לה לחבלות בפניה. בעת חקירתו, מסר המבקש הודעה, לפיה פרץ ויכוח בינו לבין המתלוננת לגבי סכום כסף, אשר התפתח לכדי מאבק פיזי על תיק, ובמהלכו, כך מסר: "...דחפתי אותה לא בכוונה, דחפתי אותה מהצוואר אל הקיר ואל שמתי לב שיש שם קיר אז היא נתקלה עם הראש בקיר ונהיה פצע במצח שלה".

בישיבת ההקראה הודה המבקש בעובדות כתב-האישום, אולם, בהמשך המשפט, ביקש לחזור בו מהודאתו וטען כי המתלוננת נחבלה שלא בעקבות דחיפה מצדו, וכן כי ההודעה שמסר למשטרה הוצאה ממנו תוך לחצים ואיומים. סביב קבילותה של הודעת המבקש התנהל משפט זוטא ובסופו החליט בית-המשפט כי ההודעה ניתנה כדין. על-יסוד חומר הראיות שהוצג, ובכללו הודעת המבקש, וכן על-יסוד עדותה של המתלוננת, ממנה התרשם בית-המשפט כעדות "כנה ואמיתית", הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו ונגזרו עליו 7 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ₪ ופיצוי למתלוננת בסך 7,500 ₪.

2.המבקש ערער בבית-המשפט המחוזי הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. המבקש העלה בערעורו טענות שונות הנוגעות לראיות ולעדויות שהובאו בפני בית-משפט שלום, אשר היה בהן, לטענתו, כדי להוביל לזיכויו מן העבירה בה הואשם. המבקש הוסיף וטען, כי אירעו תקריות רבות בינו לבין בית-משפט, ביניהן, בקשה שהגיש לפסילת השופטת, צו מעצר שהוצא נגדו והתחלופה בסניגורים הציבוריים שייצגו אותו. כל אלה, לטענתו, העכירו את האווירה במהלך המשפט ופגעו בהגנתו. לבסוף, טען המבקש, כי בית-משפט השלום החמיר בעונשו והטיל עליו תשלומים גבוהים של קנס ופיצויים, בלא שהתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות, לרבות גילו המאוחר, מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל ומצבו הכלכלי הרעוע.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר – אב"ד, ז' המר ונ' אחיטוב) דחה את הערעור על הכרעת-הדין, בקובעו כי הרשעת המבקש מעוגנת כהלכה בחומר הראיות שהוצג. אשר לערעור על גזר-הדין, לעומת זאת, סבר בית-המשפט המחוזי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית-משפט קמא, לנוכח מצבו הקשה במיוחד של המבקש, הן מבחינה בריאותית והן מבחינה כלכלית. לכן, הפחית בית-המשפט מעונש המאסר המותנה, שהושת על המבקש, והעמידו על 6 חודשים, ובנוסף הקטין את סכום הקנס שהוטל עליו והעמידו על סכום של 1,000 ₪ ואת הפיצוי למתלוננת הפחית והעמיד על סכום של 5,000 ₪.

3.על רקע זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

המבקש טוען כי בשל מחדלה של הסניגורית, לא הוצגו בפני בית-המשפט המחוזי שלושה טיעונים מרכזיים ומכריעים, ומן הראוי להעלותם עתה. ראשית, טוען המבקש, כי אחד מהשוטרים בתחנה, אליה נלקח המבקש למעצר, איים עליו, כי אם לא יודה בכתב-האישום יוארך מעצרו. שנית, טוען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי לא ראה תצהיר שערכה המתלוננת במסגרת הסכם פשרה ביניהם בהליך אחר, בו היא מודה כי פציעתה נגרמה כתוצאה מנפילתה על כוננית ספרים ולא ממעשיו של המבקש. שלישית, טוען המבקש, כי המשטרה סירבה לחקור עד הגנה ששינה מגרסתו המקורית והעיד עדות שקר בבית-המשפט. המבקש ממשיך ומלין על טיפול המשטרה בעניינו ומאשימה, בין היתר, בזיוף דו"ח כליאה. עוד הוא מלין על האופן בו נוהלו המשפט העיקרי ומשפט-הזוטא, ובייחוד על כך שלא נתאפשר לו לחקור את המתלוננת ואת עדי התביעה בחקירה נגדית ולהפריך את גרסותיהם. למבקש תלונות נוספות על עבודתה של הסניגורית, שייצגה אותו בערעור, אותן פירט בהרחבה בקובלנה שהגיש נגדה ללשכת עורכי-הדין.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור.

4.למבקש ניתנו כל ההזדמנויות לטעון את טענותיו, לרבות הטענות אותן הוא מעלה עתה, ואכן טענות אלה נידונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות. ככלל, בית-משפט זה אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, על אחת כמה וכמה כערכאה שלישית. לא שוכנעתי כי יש לחרוג מכלל זה במקרה דנן. טענותיו של המבקש נגד הסניגורית, אף הן אינן מצדיקות מתן רשות לערער, וזאת משום שלמרות טענותיו, אין למצוא כל פגמים בייצוג שהעניקה למבקש, והא ראיה, שהמבקש עצמו, במהלך הדיון בערעורו, הביע את רצונו המפורש כי הסניגורית תמשיך לייצגו.

הבקשה נדחית.