רע"פ 3387/10 מ.ש. זגורי חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל עיריית באר

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 6461/09, כבוד השופטת מ' ברנט ) מיום 15.2.2010, בו התקבל באופן חלקי ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבאר שבע (עמ"ק 5341/04, כבוד השופט י' פרסקי ), כך שסכום הקנס שהוטל עליהם הופחת.

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום בגין עבירה של בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145א ו-204א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) ועבירה של אחריות תאגיד, לפי סעיף 253 לחוק התכנון והבניה. לפי המתואר בכתב האישום, במהלך שנת 2003 הקימו המבקשים תוספות בניה לנכס בבעלותם בדמות של תוספת שתי קומות בשטח של כ-1420 מ"ר וכן תוספת דירה בקומה 12 בשטח של כ-97 מ"ר. התוספות נבנו מבלי שהמבקשים קיבלו היתר כדין מהוועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית באר שבע.

ביום 1.5.2008 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בבאר שבע את המבקשים בכל הנוגע לבניה ללא היתר של שתי הקומות אך זיכה אותם בכל הנוגע לבניית תוספת דירה בקומה ה-12. בית המשפט קבע כי פרשנותה של המשיבה להיתר הבניה שניתן למבקשים, לפיה אושר להם לבנות 12 קומות מלבד קומת הכניסה בלבד, מקובלת עליו. בית המשפט ביסס את מסקנתו זו על לשון ההיתר, על התב"ע הרלבנטית וכן על נסיבות המקרה. עוד קבע בית המשפט כי לאור התמונות שהוגשו ניתן לקבוע כי נכון ליום 26.1.2004 היו במבנה 14 קומות (מלבד קומת הכניסה). עוד קבע בית המשפט כי הוכח שהמבקש 2 היה מנהל פעיל במבקשת 1 וכי לא עלה בידיו להוכיח כי העבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה.

ביום 7.7.2009 הטיל בית המשפט לעניינים מקומיים על המבקשים קנס בסך של 250,000 ש"ח וכן קנס בסך של 500,000 ש"ח בהתאם לסעיף 219 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט התייחס לחומרת העבירה של בניה ללא היתר וכן לשווי הבניה לצורך החלת סעיף 219 לחוק. בהקשר זה קבע בית המשפט כי שוויה של תוספת הבניה בעת ביצוע העבירה עמד על כמיליון דולר. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שמדובר בחברה מסחרית ולא באדם פרטי וכן למצבם הכלכלי של המבקשים ולמצבו הרפואי של המבקש 2.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בכל הנוגע להכרעת הדין בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בפסק דינו המנומק של בית המשפט לעניינים מקומיים וכי אף לטעמו הפרשנות הנכונה של היתר הבניה היא הפרשנות המוצעת על ידי המשיבה, דהיינו אישור לבנות 12 קומות מעל לקומת הכניסה. יחד עם זאת , קיבל בית המשפט באופן חלקי את הערעור על גזר הדין והעמיד את הקנס שהוטל על המבקשים על סך של 250,000 ש"ח בגין העבירה של בניה ללא היתר ועל סך של 250,000 ש"ח

בהתאם לסעיף 219 לחוק.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה חוזרים וטוענים המבקשים, בין היתר, כי המשיבה שינתה במהלך המשפט את פרטי האישום לאישום בגין בניית שטחים ללא היתר, בניגוד לבניית קומות ללא היתר; כי שגו הערכאות הקודמות בכך שהרשיעו אותם בעבירות המיוחסות להם מבלי תשתית ראייתית מספקת ומבלי שהמשיבה עמדה בנטל המוטל עליה; כי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים בכך שהתיר למשיבה להגיש את התמונות כראיה כיוון שהן אינן משקפות באופן אובייקטיבי את מצבו של כל הבניין; וכי שגו הערכאות הקודמות בפרשנות שנתנו להיתר הבניה. בנוסף, טוען המבקש 2 כי שגה בית המשפט בכך שהרשיעו וזאת כיוון שהעיד כי אינו מתערב בבניה באתרים וכי לא הוכח כי הוא מנהל פעיל וכי היה אחראי לעבירות הבניה הנטענות.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות על הסף כיוון שאין היא מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית וכי אף לגופו של ענין דינה להדחות כיוון שהמבקשים לא הראו כל טעם אשר יש בו כדי להצדיק התערבות בממצאי העובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת אך באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"פ

1258/03

פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 625, 632 (2004); ראו גם יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים

כרך ב 1945 (2009)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו. בית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר ששמע את העדויות ובחן את הראיות שהוצגו בפניו, קבע כממצא עובדתי כי המבקשים בנו שתי קומות ללא היתר בניה תקף. לאור קביעה זו ולאור הפרשנות של היתר הבניה, אשר אף לטעמי מאפשר את בנייתן של 12 קומות בלבד, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אף את טענותיו של המבקש 2 בכל הנוגע להרשעתו, אין בידי לקבל. בית המשפט לעניינים מקומיים, לאחר שבחן את הראיות קבע כי המבקש 2 לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי העבירה נעברה שלא בידיעתו או כי נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה. לא מצאתי בטענותיו של המבקש 2 טעם אשר יצדיק את התערבותי בממצא זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.