רע"פ 339/11 חיים מהרבנד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 54497-08-10, כבוד השופטים צ' סגל – סגן נשיא, מ' דרורי ו- מ' יועד הכהן ) מיום 28.12.2010 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום בירושלים (ת"פ

4635/09, כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו שבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עשר עבירות של הונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986; שלוש עבירות של התחזות, לפי סעיף 441 רישא לחוק; וכן שלוש עבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש התקשר לבתי עסק שונים ברחבי הארץ, הזדהה כנציג חברת האשראי וקיבל במרמה מספרי כרטיס אשראי ופרטים אישיים של בעלי הכרטיס. בסמוך לאחר מכן התקשר המבקש לבתי עסק אחרים, הזדהה כבעל כרטיס האשראי וביצע או ניסה לבצע רכישות של מוצרים שונים באמצעות כרטיס האשראי שקיבל במרמה.

ביום 15.7.2010 הרשיע בית משפט השלום את המבקש, בעקבות הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן וביום 21.7.2010 הטיל עליו עונש של 36 חודשי מאסר בפועל, הפעלה של 12 חודשי מאסר על תנאי שהוטלו על המבקש בתיק קודם, אשר ירוצו בחופף וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. בגזר דינו התייחס בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של המבקש המעיד על דפוס התנהגות רצידיביסטי.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור בקובעו כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי וכי לא מצא כל פגם אשר יצדיק את התערבותו בגזר הדין. עוד קבע בית המשפט כי בית משפט השלום הקל עם המבקש בכך שחפף את עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו ולא הורה כי הוא ירוצה באופן מצטבר.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שאימץ את הרף העליון של הענישה במסגרת הסדר הטיעון וכי נסיבותיו האישיות מצדיקות הקלה בעונשו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש, על אף האמור בבקשתו, לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה מנורמת הענישה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת בעניינו של המבקש ואך מטעם זה דין הבקשה להדחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. העונש שהוטל על המבקש הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים ואף נופל בטווח עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון. כפי שעולה מעברו הפלילי המכביד ביותר של המבקש והעובדה שהוא ריצה בעבר תקופות מאסר ממושכות, חרף הרשעותיו הקודמות טרם הבין המבקש את הפסול שבדרכו העבריינית, ומשכך אין מנוס מפני שליחתו לתקופת מאסר משמעותית מאחורי סורג ובריח.

סוף דבר הבקשה נדחית.