רע"פ 34/09 רע"פ 34/09

בפסק-דינה המנחה בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (1997), התוותה השופטת ד' דורנר את הכללים לאורם נבחנת האפשרות שלא להרשיע אדם, אף שנקבע כי ביצע את מעשי העבירה שיוחסו לו. נפסק, כי ההכרעה בשאלת ההרשעה היא פרי איזון בין הפגיעה שזו תסב לנאשם,לבין חומרת העבירות שביצע. אך לא כל פגיעה הנלווית להרשעה-שבדין מצדיקה הליכה במסלול החלופי. נדרש חשש ממשי כי השתתה של אחריות בפלילים תחבל בסיכויי שיקומו של הנאשם ובחזרתו לדרך הישר. "הימנעות מהרשעה אפשרית", כתב בית-המשפט, "בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" ( שם , בעמ' 342). על מהותו של החשש מפני פגיעה בנאשם עמדה גם הנשיאה ד' ביניש :

"סמכותו של בית המשפט הדן בעונשו של נאשם להורות על ביטול ההרשעה נועדה ליתן ביטוי לפן השיקומי והטיפולי של מדיניות הענישה. על כן ייעשה השימוש בכלי של ביטול הרשעה במצבים בהם שוכנע בית המשפט כי מבחינה שיקומית וטיפולית ישנה הצדקה למנוע מהנאשם את הפגיעה העתידית , הנובעת מהטלתה של הסטיגמה הכרוכה בעצם הרשעתו בעבירה פלילית". [ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה בע"מ , בפסקה השמינית (טרם פורסם, 8.1.08). ההדגשה הוספה.]

בבקשה שבפני נטען, כי ככל שזמן רב יותר חולף מן היום שבו בוצעו מעשי העבירה, כך הופכת מוצקה העילה להימנעות מהרשעה. זאת, באשר הרשעה מאוחרת אינה מגשימה אף לא אחת ממטרותיה של השתת אחריות בפלילים, שעה שמן העבר האחר, התהפכותה של חרב הדין מעל ראשו של הנאשם משך תקופה ארוכה כמוה כענישתו בפועל. מטעם זה עותר המבקש, שהורשע בדינו 13 שנים מן היום בו ביצע את מעשי הזיוף והמרמה המיוחסים לו, לביטול הרשעתו.

אמת, לחלוף הזמן עשויה להיות השלכה על מידת הפגיעה בנאשם ועל אופייה. כך הוא, למשל, שעה שמקנן חשש כי אדם שהרחיק עצמו מן העשייה האסורה יישאֵב אליה בשנית בעקבות הרשעתו. ברם, כל מקרה ידון לגופו, וכל פרשה על פי נסיבותיה הפרטניות, והדגש על כך שעיכוב יצדיק הימנעות מהרשעה כאשר זו מאיימת על שיקומו של הנאשם, ואופיין של העבירות מצדיק זאת.

ענינו של המבקש, מנהל מכללה להכשרה מקצועית שבאמצעות מסמכים שזייף סייע בידי אחרים להתקבל לקורס בוחני נהיגה של משרד התחבורה, אינו עולה בקנה אחד עם פרמטרים אלה. העבירות הן חמורות, ואם הקהה הזמן במידת-מה את עוקצן, הרי שלכך נגיעה אך לענין העונש, כפי שסבר בצדק בית-המשפט המחוזי אשר נמנע מלגזור למבקש מאסר-ממש. איני רואה יסוד לחשש כי בעקבות ההרשעה ייפגעו סיכוייו של המבקש לשוב אל דרך הישר. אדרבה, מתסקיר שירות המבחן עולה, כמפורט בגזר-דינו של בית-משפט השלום, כי המבקש התקשה לקבל אחריות למעשיו אף בחלוף הזמן, ובנסיבות אלו מתחזקת המסקנה כי יש לחייבו בפלילים. המבקש אמנם חושש לפגיעה במקור פרנסתו, באשר תוצאתה של ההרשעה תהא שלילת תעודותיו המקצועיות. ברם, תוצאה זו כמו מתבקשת מאליה נוכח טיבן של העבירות בהן הורשע, שהרי בעת שביצע את מעשיו היה על המבקש ליתן דעתו לכך כי הוא, במו ידיו, כורת את הענף שעליו פרנסתו. יתר הטענות המוּעלות בבקשה אינן חורגות מענינו המסוים של המבקש, וכשלעצמן אין הן מצדיקות קיומו של ערעור נוסף.

מטעמים אלה לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה, והיא נדחית.