רע"פ 3402/15 גזאלה גזיר נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' אלון והשופטים י' פרסקי ו י' עדן ) בע"פ 53620-02-15 ובע"פ 59143-02-15 מיום 20.4.2015, במסגרתו נדחה ערעור המבקשות על הכרעתו ועל גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת"פ 21436-09-12, לפיו הורשעו המערערות בעבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); ניסיון לקבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 בצירוף סעיף 25 לחוק; והמבקשת 2 בלבד גם בעבירה של זיוף מסמך, לפי סעיף 418 לחוק. כן, הוטל על כל אחת מהן עונש מאסר בן חודשיים לריצוי בדרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי בן ששה חודשים למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין, שלא תעבורנה עבירה בניגוד לפרק ט', סימן ד' או פרק יא', סימנים א', ב', ו' ו-ז' לחוק; וקנס בסך של 2,500 ש"ח או מאסר בן 30 ימים תמורתו.

רקע והליכים

קודמים

2.

המבקשות הורשעו על יסוד הודאתן בעובדות כתב אישום מתוקן המייחס להן את העבירות המפורטות לעיל. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המבקשות ושתיים נוספות (להלן: נאשמת 2 ונאשמת 3 ) הכירו במסגרת לימודי הוראה במכללת סכנין. בסמוך ליום 14.10.2010, הפיקה המבקשת 2 מסמך הנחזה להיות "אישור דרגת שכר" הנושא את פרטיה האישיים בכוונה לקבל שכר גבוה. המבקשת 2 מסרה את המסמך למנהל בית הספר בו היא לימדה. בהמשך, הפיקה המבקשת 2 למבקשת 1 ולנאשמת 2 מסמך דומה הנושא את פרטיהן האישיים לשם אותה מטרה. המבקשת 1 והנאשמת 2 מסרו את המסמכים שלהן למנהל בית הספר בו הן לימדו.

3.

עוד על פי עובדות כתב האישום, במהלך שנת 2010 ולאחר יום 14.10.2010, פנתה הנאשמת 3 למבקשת 1 וביקשה ממנה כי תפיק עבורה "אישור דרגת שכר" הנושא את שמה. המבקשת 1 שלחה לנאשמת 3 את המסמך המזויף, וזו שינתה את הפרטים לפרטיה האישיים. הנאשמת 3 מסרה את המסמך למנהל בית הספר בו היא לימדה.

4.

ביום 18.5.2014 קבע בית משפט השלום כי על יסוד הודאת המבקשות, הן ביצעו את העבירות המיוחסות להן בכתב האישום, והפנה אותן לעריכת תסקיר שירות מבחן. ביום 5.2.2015 הרשיע בית משפט השלום את המבקשות כאמור וכן גזר את דינן. בגזר הדין ציין בית המשפט כי המבקשות נמצאו מתאימות לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות. בית המשפט התייחס לתסקירי שירות המבחן שנערכו בענייני המבקשות. נמצא כי המבקשת 1 היא בת 26, נשואה ואם לתינוק, והמבקשת 2 היא בת 27, נשואה ואם לתינוק. שירות המבחן התרשם כי שתיהן משליכות אחריות על מעשיהן וממזערות מחומרתם. שירות המבחן העריך כי הסיכון להישנות העבירות מצדן הוא נמוך עד בינוני, והמליץ להשית עליהן עונש מאסר צופה פני עתיד וכן התחייבות כספית להימנע מעבירה, יחד עם צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 220 שעות. שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית ואף נמנע מהמלצה לאי הרשעה בעניינן.

5.

בית משפט השלום עמד על כך שהעבירות שביצעו המבקשות הינן בעלות פוטנציאל של פגיעה ממשית בציבור, בשל הפגיעה האפשרית בדור הצעיר ובעתידו שיחונך על ידי מורים שאינם בעלי הכישורים הנדרשים; בשל פגיעה בתדמית השירות הציבורי ומערכת החינוך; ובשל פגיעה בציבור הכללי, כאשר אחרים יכלו שלא להתקבל למשרות דומות על אף כשירותם. כן ציין בית המשפט, כי משנה חשיבות להרשעת המבקשות, כאשר העבירה נעברה לצורך שילובן בתפקיד של מורות ומחנכות, הנדרשות לשמש דוגמה. עוד צוין, כי אף אחת מהמבקשות לא הציגה ראיות בדבר פגיעה בעתידן התעסוקתי הקונקרטי. בית המשפט קבע כי מתחם הענישה ההולם הוא עד למאסר קצר בפועל בגין עבירות שעניין הגשת אישורים כוזבים.

6.

בבואו לקבוע את העונש בתוך המתחם, ציין בית משפט השלום כי מדובר בעבירות שבוצעו בשום שכל, לאחר תכנון מוקדם. בית המשפט קבע כי אין הבדל משמעותי בין חלקן של המבקשות, מאחר שמהות הפעולות ומשמעותן היו דומות. בית המשפט התייחס לכך שהמבקשות ניהלו חיים נורמטיביים לפני ולאחר ביצוע העבירות, ומטרת העבירה הייתה לקצר הליכים לקבלת משרה והטבת שכר. כן התייחס בית המשפט לכך שהמבקשות הודו בעובדות שיוחסו להן וחסכו זמן שיפוטי. על כן, ראה בית המשפט לנכון להעניש את המבקשות על הצד הבינוני של מתחם הענישה וגזר את דינן כאמור לעיל.

7.

ביום 20.4.2015 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורן של המבקשות. המבקשות ערערו על הרשעתן בטענה כי היה מקום להימנע ממנה בנסיבות המקרה. בית המשפט קבע כי אי הרשעה שמורה למקרים נדירים ביותר. בית המשפט עמד על טיב המעשים ונסיבות עשייתם, וציין כי מדובר בהתארגנות למעשה זיוף ומרמה, הנעשית על ידי נשים הלומדות הוראה לקראת תפקידן כמחנכות, כל זאת לשם קבלת מעמד ותוספת לשכר. נקבע כי בהינתן כל נסיבות אלה, אין מקום לנקוט בדרך של הימנעות מהרשעה. כן צוין, כי על בית המשפט להימנע משידור מסר מקל וסלחני כלפי מעשים שכאלו.

8.

אשר לגזר דינן, מצא בית המשפט כי נשקלו כל השיקולים האפשריים לקולה, והענישה שנקבעה מצויה ברף הנמוך ביותר. על כן, בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט התייחס לטענה נוספת של המבקשות, כי האישום נגד הנאשמת 2, אשר הייתה מלכתחילה בכתב האישום המתוקן, נמחק. אולם, לאחר עיון במסמכים הרלוונטיים לעניינה, נקבע כי היה מקום להבדיל בין המעורבות, ובית המשפט לא שינה מעמדתו.

הבקשה למתן רשות ערעור

9.

המבקשות סבורות כי שגה בית המשפט המחוזי עת העדיף לשים דגש על טיב מעשיהן ונסיבות עשייתם, ולא על הפגיעה האינדיבידואלית החמורה בהן ובשיקומן. המבקשות מציינות מספר שיקולים מרכזיים שיש לשקול עת מרשיעים אדם: שיקום; חומרת העבירה ונסיבותיה; הרתעה; עבר פלילי; ויחס הנאשם לעבירה. המבקשות מלינות על כך שבית המשפט המחוזי ציין מפורשות כי במסגרת המבחנים העיקריים לאי הרשעה "בראש ובראשונה אופי העבירה וטיבה". לעמדת המבקשות, בבחינת המשקל הראוי שיש להעניק לכל שיקול, יש לשים דגש על עקרון אחידות הענישה. המבקשות מפנות למקרה אשר דומה לעניינן בנסיבות – ת"פ (בש) 9002-04-11 מדינת ישראל נ' אבו סבית (1.11.2012) (להלן: עניין אבו סבית ) – בו בוטלה הרשעה בשל נסיבות חיים מיוחדות שפורטו בתסקיר שירות מבחן. כן טוענות המבקשות, כי גם ביחס לנאשמת 2 נפגע עקרון אחידות הענישה, מאחר שזו נמחקה מכתב האישום המתוקן לאחר הליך גישור. המבקשות סבורות כי השיקול למחיקתה, בשל היסוד הנפשי שלה, הוא מגוחך. עוד טוענות המבקשות, כי בעניינן מתקיימים כל השיקולים והמבחנים להגדרת מצבן כחריג ולקביעה כי יש להימנע מהרשעתן: בפן השיקומי – הן מציינות כי השעייתן מהעבודה בבית הספר וניהול הליך משפטי נגדן גרם לפגיעה קשה במעמדן החברתי, בביטחונן העצמי, בשמן הטוב וכן במצבן הכלכלי. הן מציינות את הקושי לחזור לעבודה בתחום ההוראה. מבחינת עברן הפלילי, מציינות המבקשות כי לשתיהן אין כל עבר פלילי. אשר לשיקולי ההרתעה, סבורות המבקשות כי הן עברו כברת דרך מאז הסתבכותן והן הורתעו דיין. לבסוף, אשר ליחס שלהן כלפי העבירה, הן מציינות כי הן אזרחיות נורמטיביות, והן הביעו חרטה ונטלו אחריות על מעשיהן.

דיון והכרעה

10.

איני בידי לקבל את בקשת רשות הערעור. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) (13.7.1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשות לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה .

11.

לא מצאתי כי יש ממש בטענות המבקשות לעניין השיקולים הנדרשים בשאלת אי ההרשעה. ניכר כי בית המשפט המחוזי היה ער לשיקולים שיש לשקול וכך הוא ציין (בעמ' 6 לפסק דינו):

"האפשרות של הימנעות מהרשעה, בעניינם של בגירים, לא תהיה אלא במקרים נדירים ביותר. המבחנים העיקרים להתגבשות חריג שכזה הינם בראש ובראשונה אופי העבירה וטיבה, ובנוסף לכך נסיבותיו של עושה המעשה וההשלכות העשויות להיות על עתידו עם יורשע בדין".

בית המשפט המחוזי אכן נתן דגש רב לאופי העבירה ונסיבותיה, ומצא כי יש בהם כדי להטות את המשקל לכיוון הרשעת המבקשות. עם זאת, הוא היה ער ליתר השיקולים, וציין בנוסף כי (בעמ' 6 לפסק דינו):

"ייתכן והרשעת המערערות תיפגע בסיכויי השתלבותן כמורות במערכת החינוך, אולם יש לקוות כי עם חלוף השנים ניתן יהיה לרפא גם עניין זה. מכל מקום, שאלה זאת תעמוד להכרעת האחראים לכך במסגרות ההוראה והחינוך".

12.

הנה כי כן, בית המשפט המחוזי התייחס להשפעה האפשרית של ההרשעה על המבקשות, ומצא כי משקלה פחות ביחס לאופי העבירות וטיבן. לא מצאתי כי יש מקום לסטות מקביעה זו. אכן, מדובר בנסיבות מטרידות בהן נשים המבקשות לשמש כמחנכות עבור ילדים צעירים בוחרות בקיצורי דרך שלא על פי החוק. מעשיהן היו מתוכננים ומחושבים, והכל לשם קידומן האישי. פוטנציאל הפגיעה בנסיבות אלה הוא גבוה, הן עבור התלמידים והן עבור אוכלוסיית המורים אשר היו יכולים להתקבל למשרות החינוך, וכן עבור שמה הטוב של אוכלוסייה זו. המבקשות היו צריכות לקחת בחשבון, עת הן בחרו לפעול כפי שפעלו, כי בגילוי מעשיהן יתערער מעמדן החברתי, ביטחונן העצמי, שמן הטוב וכן מצבן הכלכלי. אין מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות הימנעות מהרשעה. מעבר לצורך יוזכר, כי גם תסקירי שירות המבחן שנערכו בענייני המבקשות לא באו בהמלצות להימנע מהרשעתן.

13.

אשר לשאלת אחידות הענישה, אכן, ראוי כי בגין עבירות דומות שבוצעו יחדיו תובאנה הרשעות דומות וכן יוטלו עונשים דומים. עם זאת, לעתים קרובות הנסיבות שונות בין נאשם לנאשם, ועל כן יש מקום לשמור על אחידות בעונשיהם. לא מזמן ציינתי כי "המקרה שלפנינו מדגים כיצד נסיבות ביצוע אותה עבירה מייצרות רף חומרה שונה באופן המצדיק עמידה על צביון אינדיבידואלי בענישה" (ע"פ 2422/14 עלי נ' מדינת ישראל (21.12.2014)). כידוע, גזירת העונש נעשית תוך שקלול נתונים רבים המשתנים מאדם לאדם. במקרה שלפנינו, בתי המשפט, בשני גלגוליו של התיק, עמדו על הנסיבות המשתנות בין המבקשות לבין הנאשמת 2, וקבעו את הרשעותיהן ועונשיהן בהתאם. איני מוצא מקום להתערב בכך, ולו רק בשל העובדה כי לא מתעוררת סוגיה עקרונית המצדיקה התערבות של בית משפט זה בשאלת אחידות הענישה. כך גם בהשוואה לעניין אבו סבית .

14.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה והיא נדחית בזה.