רע"פ 3407/03 עופר ירושלמי נ. מדינת ישראל

1.ביום 14.2.99 הוגש כנגד עופר ירושלמי (להלן: המבקש ) כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בכפר סבא (כבוד סגן הנשיא ח' פדר). כתב האישום כלל שני אישומים בעבירות לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). על-פי האישום הראשון בנה המבקש על מקרקעין שברשותו ללא היתר סככה בשטח של 160 מ"ר וסככה נוספת בשטח של 40 מ"ר, שני מבנים בשטח של 10 מ"ר כל אחד, שני צריפים בשטח של 80 מ"ר כל אחד, קומה שנייה לבניין מגורים המצוי במקרקעין, ובריכה. על-פי האישום השני, עשה המבקש במקרקעין שימוש החורג מייעודם כמבני משק חקלאיים ומגורים, בכך שהסככה הגדולה שימשה כמפעל שיש ושני המבנים הקטנים שימשו כמשרדים. בשל עובדות האישום הראשון יוחסה למבקש עבירה של בנייה ללא היתר לפי סעיפים 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה ובשל עובדות האישום השני יוחסה למבקש עבירה של סטייה מהיתר ומתוכנית, לפי סעיף 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבנייה.

יצוין כי בכתב האישום המקורי יוחסה למבקש גם הצבה בלא היתר של קרון רכבת המשמש למגורים, אך בהמשך נמחק פריט זה מכתב-האישום.

2.לאחר גלגולים שונים בבית המשפט לעניינים מקומיים, ובהם הודיית המבקש בחלק מפריטי האישומים ובקשתו לחזור ממנה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הודה המבקש באישום השני ובסעיף 2 ז' לאישום הראשון, העוסק בבניית הקומה השנייה בבניין המגורים. בית המשפט הרשיע את המבקש על-פי הודאתו וגזר את דינו לתשלום קנס בסך 8000 ₪, או שישה חודשי מאסר תמורתו, צו הריסה לגבי קומת המגורים השנייה, וצו איסור שימוש חורג לגבי הסככה ושני המבנים נשוא האישום השני.

3.אשר לפריטים האחרים באישום הראשון, הסכימו הצדדים, לאור הצהרת המבקש כי בנייתם הושלמה זמן רב לפני הגשת כתב האישום, להמיר את כתב האישום בבקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, שעניינו הריסה ללא הרשעה. גדר המחלוקת בין הצדדים באותה בקשה היה האם, בנסיבות העניין, מן הראוי לתת צו הריסה. לאחר שמיעת ראיות, החליט בית המשפט על מתן צו להריסת המבנים, תוך שהוא קובע כי במקרה זה גובר האינטרס הציבורי של אכיפת החוק על פני האינטרס הפרטי להותרת המבנים על כנם. בהחלטתו ציין בית המשפט כי היקף הבנייה המנוגדת לחוק הוא נרחב ביותר והותרת הבנייה על כנה עלולה להגביר את הזלזול בחוק, בייחוד לנוכח העובדה כי לא הוגשה במקרה הנדון, בשום שלב, בקשה לקבלת היתר, על-מנת להכשיר את הבנייה הבלתי-חוקית ולו בדיעבד. עם זאת הביא בית המשפט בחשבון את השתהותה של הרשות באכיפת החוק, ולכן קבע כי ביצועם של צווי ההריסה יידחה בשנתיים.

4.על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר, נ' אחיטוב). בית המשפט דחה את ערעורו של המבקש וקבע כי בשל היקפה הגדול של הבנייה, הותרת הבנייה על כנה "יש בה משום ניגוד זועק לאינטרס הציבור שחוטא לא יצא נשכר". בית המשפט המחוזי סבר אמנם כי יש להביא בחשבון את הזמן הרב שחלף מאז הוקמו המבנים, אך זאת לגבי "ארכה שתינתן [למבקש] באשר לתאריך הריסת המבנים אבל לא באשר לצו העקרוני". בהתאם לכך, דחה בית המשפט את ביצועו של צו ההריסה בשנה נוספת מעבר לדחייה שקבע בית משפט השלום.

5.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשתו טוען המבקש כי כתב האישום נגדו הוגש בחוסר סמכות לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביבי- יפו בע"פ 70589/02 מ"י נ' חברת משה ח. אלי ע. בע"מ . המבקש מוסיף וטוען כי משמעות הריסת המבנים הינה גדיעת מקור פרנסתו ואובדן מקום מגוריו, וכי לאור השלכותיה הקשות, יש מקום לשיקול דעת נוסף בעניין. עוד טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בניגוד להלכה שנפסקה בע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא פ"ד נב(1) 136 (להלן: פרשת יצחק ), ואומצה ברע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 151, לפיה לשם מתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, לא די בכך שהבנייה הינה בלתי חוקית, ויש להראות הצדקה לצו מטעמים של "עניין ציבורי חשוב".

6.המשיבה מתנגדת למתן הרשות.

אשר לטענה בדבר הגשת כתב האישום בחוסר סמכות, מציינת המשיבה את פסק דינו של בית משפט זה ברע"פ 322/03, 372/03 משה ח. אלי ע. בע"מ ואח' נ מדינת ישראל (טרם פורסם), המבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, עליו נסמך המבקש. אשר לשיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, טוענת המשיבה כי פסק הדין נשוא בקשה זו מיישם את ההלכה שנקבעה בפרשת יצחק הנ"ל: לדבריה בנייה בהיקף כה גדול יוצרת מעצם טיבה אנדרלמוסיה, ודי בכך, על פי פרשת יצחק הנ"ל, כדי להורות על הריסה.

7.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי אין מקום להיענות לבקשה. אשר לטענתו הראשונה של המבקש. בית-משפט זה ברע"פ 322/03,372/03 הנ"ל, אכן קבע, כטענת המשיבה, כי לעניין סעיף 241 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982, אין להבחין בין תובע המוסמך מכוח סעיף 12(א)(1)(ב) לחסד"פ לבין תובע המוסמך מכוח חיקוק אחר, וכן קבע כי בשני המקרים כאחד על רשות חקירה מיוחדת להעביר את חומר החקירה שאספה לאותו תובע ולא לפרקליט המחוז. לא זו בלבד, אלא שבענייננו הסמכתו של התובע אינה מכוח סעיף 12(א)(1)(ב) הנ"ל, אלא מכוח סעיף 258 לחוק התכנון והבנייה, וממילא אין כל קשר בין הפסיקה שהובאה לבין מקרה זה.לפיכך, דין טענתו הראשונה של המבקש להידחות.

טענותיו האחרות של המבקש אף הן אינן מקובלות עלי. אכן אין להקל ראש במשמעות הקשה של הריסת המבנים לגבי המבקש, אך לעניין זה נתנו את דעתן שתי הערכאות שדנו בעניין, ואין כל הצדקה לדיון שלישי באותו עניין עצמו, מה גם שהקביעה לפיה יידחה ביצוע הצו למשך שלוש שנים, יש בה כדי להקהות את הפגיעה.

לעניין השיקולים שעל בית-המשפט לבחון בבואו להורות על הריסת מבנה מתוקף סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, קבע בית-משפט זה בפרשת יצחק הנ"ל, כי:

יהיו, איפוא, מקרים שבהם יגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך, שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר; ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה; ומטבע הדברים, שתהיינה, בודאי, נסיבות, שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא יהרס.

בענייננו קבעו הן בית משפט קמא והן בית המשפט המחוזי, כי היקפה של הבנייה הלא חוקית הוא כה גדול, עד כי היא עומדת "בניגוד זועק לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר". פסקי-הדין של הערכאות הקודמות מיישמים, איפוא, כדבעי את ההלכה שנקבעה בפרשת יצחק הנ"ל, ואין כל טעם מבורר להתערב בקביעותיהם, לנוכח ההיקף המאסיבי והחריג של הבנייה הבלתי חוקית במקרה דנן.

9.המסקנה היא כי לא עלה בידי המבקש להראות כי הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית או כל טעם אחר, המצדיק מתן רשות ערעור.

אשר על כן הבקשה נדחית.