רע"פ 3451/10 יצחק נשיא נ. מדינת ישראל

1.

המבקש בבקשה שלפני עסק במשלח-יד ייחודי – תיווך בהשבתם של כלי-רכב שנגנבו בישראל לידי בעליהם, תוך שהוא גובה "דמי תווך" בסכום של אלפי שקלים. בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית משפט השלום, יוחסו לו עבירות של עושק, קבלת רכב גנוב, קשירת קשר לביצוע פשע, וזיוף זהות של רכב או חלק של רכב. המבקש הודה בעובדות שיוחסו לו בנושא התיווך, אולם טען כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש להרשעה, הואיל ומטרתו הייתה להחזיר את הרכבים לבעליהם, לבקשתם של אלה. בעבירת הזיוף כפר המבקש מכל וכל.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות של עושק, קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת רכב שהושג בעבירה ושינוי זהות רכב או חלקי רכב. מאידך, הוא זוכה ממקצת המעשים שיוחסו לו. בעקבות כך נדון המבקש ל-50 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 30,000 ש"ח והוא חויב לשלם פיצוי למתלוננים. בנוסף, הופעל מאסר על-תנאי בן שמונה חודשים שעמד לחובתו, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 58 חודשים.

2.

המבקש ערער על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי מרכז, תוך שטיעונו התמקד בהרשעתו בעבירות העושק וקבלת רכב גנוב. נטען כי דרישתו לקבלת דמי תיווך בעבור הסיוע, אינה מקימה את יסוד דרישת דבר שלא כדין שבעבירה לפי סעיף 431 לחוק העונשין. כמו-כן, עמד המבקש על כך כי בעליהם של כלי-הרכב נעזרו בשירותיו מרצונם, ולא הוכח כי פעלו מתוך מצוקה. לעניין קבלת הרכבים הגנובים, טען המבקש כי לא הוכח שהתכוון להמשיך את שלילת הקבע שלהם מבעליהם, והלא הוא פעל להשבתם. בראייתו, אין ליחס את עבירת קבלת הרכב הגנוב, אלא למי שהתכוון אף הוא להמשיך את שלילת הקבע. בית-המשפט המחוזי דחה את מרבית טענותיו של המבקש, אך ערעורו על הרשעתו בעבירת הזיוף התקבל – והוא זוכה מחמת הספק.

3.

בבקשה שבפני מעלה המבקש שתי שאלות אשר לטעמו מצדיקות קיומו של ערעור שני. נטען, כי יש לפרש את הוראות סעיף 413י לחוק העונשין – " המקבל בעצמו או על-ידי אחר רכב או חלק של רכב ביודעו שהרכב או החלק הושגו בעבירה" – באופן החורג מלשונו, ולבחון את כוונתו של מקבל הרכב הגנוב, כך שככל שהמקבל פעל להשבת הרכב לבעליו, לא התקיימו בו יסודותיה של העבירה.

לעניין עבירת העושק שב המבקש וטוען, כי המסכת העובדתית מעלה כי בעלי המכוניות לא היו נתונים במצוקה, ולא די בקביעה קטגורית כי מי שנגנב רכבו חש כך. אף לא ניתן לגישתו לומר כי עצם קבלת שכר עבור סיוע בהחזרת כלי-רכב שנגנבו, הופך כשלעצמו לדרישה שאינה כדין. סיכומם של הדברים הוא, כי אין להעמיד לדין אדם שכל מבוקשו היה לסייע לאנשים במצוקה.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. לו התקיימו באדם ישר, "שומרוני טוב" כהגדרת המבקש, יסודותיהן של עבירות קבלת הרכב הגנוב והעושק, ובתי המשפט היו מרשיעים אדם כזה, אפשר שהייתה ניתנת רשות ערעור בשאלות העקרונית אותן מעלה המבקש. ברם, לא מטוב לבו פעל המבקש, כי אם מבצע כסף. בנסיבות אלה, כאשר ברי שהתנהגותו של המבקש הקימה את יסודותיהן – עובדתיים ונפשיים כאחד – של העבירות בהן הורשע, לא יכול הוא להיתלות בכך שבסופו של ההליך הוחזרו הרכבים לבעליהם, ולטעון שנדרשת פרשנות יצירתית להגדרת העבירות כדי לפטור אותו מאחריות. במעשיו הפך עצמו המבקש לחלק מעולמם של גנבי הרכב, וסייע להם לבסס מנגנון יעיל באמצעותו נכפה על בעלי הרכבים לשלם את כופר רכביהם. מעורבותו, שיצרה אפיק נוח ומהיר להמרת הרכב הגנוב למזומנים, הקימה תמריץ להמשך מעשי הגניבה ואף להגברתם. המבקש התעשר מ גניבות כלי-הרכב בידי אחרים. אם לא היה מקבל את מבוקשו, יש להניח כי לא היה מתנדב להשיב את כלי-הרכב. הוא ניצל את מצוקת בעלי הרכבים בעת שלא הייתה בידם ברירה ממשית אלא לקבל את "עזרתו", והוסיף על הפגיעה בהם בכך שדרש תשלום נכבד עבור כך. למעשים מסוג זה כוונו העבירות בהן הורשע.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.