רע"פ 3460/01 אבו הלאל עומר נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום, לפיו הואשם בגרימת מוות ברשלנות - עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: החוק) ועל סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. נסיבות האירוע, כמפורט בכתב האישום, היו כי ביום 29.4.94, עצר המבקש את רכבו הפרטי בכפר ערערה. אשת המבקש ירדה מהרכב, המבקש החל לנסוע ופגע, תוך פניתו ימינה, בבן אחיו (שהיה כבן שנה וחודשיים, ולהלן: המנוח) וגרם למותו. המבקש הואשם בגרימת המוות כתוצאה מנהיגתו הרשלנית.

2.בית המשפט לתעבורה בחדרה (כבוד השופט א' גופמן) הרשיע (ביום 2.3.2000) את המבקש בגרימת מות המנוח ברשלנות (ת.פ 189003/96). בית המשפט קבע, על יסוד הראיות שהונחו בפניו, כי המבקש הבחין בילדים ששחקו בקרבת מקום, עובר לתאונה. על כן, היה עליו לצפות את האפשרות כי במהלך עצירתו יקרב אחד הילדים אל הרכב יתר על המידה ויחסה בצל ה"שטח המת" הסמוך לרכב. לפיכך, קבע בית המשפט כי המבקש התרשל בכך שלא וידא שאין סכנה לילדים, בהם הבחין קודם לכן טרם שהחל בנסיעתו קדימה. בית המשפט הדגיש, כי בנסיבות העניין - בהן העובדה שקטין רך בשנים נמצא בסביבת הרכב, והעובדה שהמבקש היה מודע להמצאם של ילדים המשחקים במקום דרך קבע - מוטלת היתה עליו חובת זהירות מוגברת וחמורה ממידת הזהירות אותה היה חב אילו המדובר היה בהולכי רגל מבוגרים. בגזר דינו, ציין בית המשפט כי התחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, ביניהן בעובדה כי המנוח היה בן אחיו של המבקש ובאמור בתסקיר המבחן. יחד עם זאת קבע, כי במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים, מדיניות הענישה מחייבת ענישה מחמירה ומרתיעה. לפיכך, בית המשפט גזר על המבקש שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו במסגרת עבודות שירות, שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות או עבירה של נהיגה בזמן פסילה או ללא רשיון נהיגה, פסילה מנהיגה או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך ארבע שנים, וקנס של 3,000 ש"ח.

3.המבקש ערער על הכרעת הדין וחומרת גזר הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, בעוד המשיבה ערערה על קולתו של גזר הדין (ע"פ 1022/00 וע"פ 1042/00). בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' ברלינר, י' גריל וי' דר) אישר את הרשעת המבקש בבית המשפט לתעבורה. בית המשפט ציין, כי בקביעות המהימנות של בית המשפט לתעבורה ובהחלטתו להעדיף גרסאות מסויימות של המבקש על פני אחרות אין פגם. לעניין גזר הדין, קיבל בית המשפט, ברוב דעות את ערעורה של המשיבה, והאריך את תקופת הפסילה שנגזרה על המבקש. בית המשפט קבע, כי הריגת פעוט בתאונה עקב מעשה רשלנות, הגם שהמדובר בקרוב משפחה, מצריכה ענישה חמורה יותר. לפיכך, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, אשר הנהיגה אינה עיסוקו המרכזי, ולאור הרשעותיו בעבירות תנועה נוספות לאחר קרות התאונה, החמיר בית המשפט בעונשו בהעמידו את עונש הפסילה על שמונה שנים. בדעת מיעוט, סבר השופט י' גריל כי אין להתערב בעונש שגזר על המבקש בית המשפט לתעבורה.

4.היום עותר המבקש לקבלת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו, טוען המבקש, ראשית , כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה לא בוססו כראוי. שנית , המבקש סבור, כי יישומו של מבחן הצפיות בנסיבות המקרה היה דווקני. לטענתו, ישום כזה של מבחן צפיות גורם להצבת רף חובת זהירות בלתי סביר בפני ציבור הנהגים, לפיו עליהם לצאת ולבחון את סביבות הרכב בכל עת שמתבצעת עצירה קצרה בו. שלישית , לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה בהתערבו בעונש שנגזר על המבקש בבית המשפט לתעבורה. לדעתו, לאור בחינתו של בית המשפט לתעבורה את מכלול השיקולים הרלוונטיים בעניינו של המבקש, אל לה לערכאת הערעור להתערב בעונש ללא הנמקה מיוחדת. המבקש סבור, כי בעניין זה יש להעדיף את דעת המיעוט של השופט י' גריל, המשאירה את העונש המקורי על כנו.

5.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. בתגובתה (מיום 21.5.2001) סבורה המשיבה, כי בנסיבות העניין לא מתעוררת שאלה משפטית כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. ראשית , כך לטענתה, בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט אין כדי להקים עילה למתן רשות ערעור. בית המשפט לתעבורה ביסס את ממצאיו על סמך חומר הראיות המהימנות שעמד בפניו, כפי שאישר גם בית המשפט המחוזי בפסק דינו. שנית , טוענת המשיבה, כי ביישום מבחן הצפיות בנסיבות המקרה אין כל הלכה חדשה, טעם משפטי או עובדתי העשויים להצדיק מתן רשות ערעור. לבסוף , לעניין התערבות ערכאת הערעור בעונש הפסילה, המשיבה סבורה כי אין בכך כדי להוביל למתן רשות ערעור בנסיבות המקרה. לטענתה, הלכה היא כי התערבות בעונש היא בסמכותה של ערכאת הערעור, וכי היא סבירה בנסיבות המקרה.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. בעניין זה לא מתעוררות שאלות בעלות חשיבות חוקתית, או עניינים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, בשאלה הלכתית. אין זהו מקרה בו החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו(3) 123 ,עמ' 128-129). בקביעתן של הערכאות דלמטה לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינו של המבקש. הלכה היא, כי בית המשפט רשאי לקבוע ממצאים של מהימנות ושל עובדות. על כן, בטענה לפיה ביכר בית המשפט גרסאות מסוימות על פני אחרות, אין כדי להקים עילה למתן רשות ערעור. קל וחומר שכך הוא משנדרש בית המשפט לתעבורה אף לגרסאות האחרות שהעלה המבקש ולסברות בוחן התנועה, וקבע כי אף אם אלו התקיימו, הרי שאין בכך כדי לשלול את רשלנותו של המבקש. זאת, כפי שניתן ללמוד גם מהכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה:

"לאור האמור, גם אם הייתי מניח שמרחק העצירה של הנאשם ממקום עמידת המנוח, עת שהגיע למקום, היה 15 מ', וגם אם מהירות 'ההליכה' של הילד היתה פחות ממטר לשניה, הרי פרק הזמן של חצי דקה (ע"פ עדות הנאשם יכול שעמד גם פרק זמן של דקה במקום) הינו פרק זמן ארוך למדי שאיפשר לילד המנוח להגיע סמוך לרכב הנאשם." (עמוד 29 להכרעת הדין).

גם ביישומו של מבחן הצפיות בנסיבות העניין, אין כדי להקים עילה למתן רשות ערעור. בית המשפט אך יישם את הלכת הצפיות בנסיבות המקרה, ואין היא מהווה הלכה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מעניינו של המבקש. לפיכך, אין אף בטענה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

7.גם טענת המבקש לעניין חומרת העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. בהחמירו בעונשו של המבקש, הפעיל בית המשפט המחוזי את שיקול דעתו, תוך שבחן את חומרת העבירה בגינה הורשע המבקש ומדיניות הענישה הנהוגה בה, את נסיבותיו האישיות של המבקש. בית המשפט עיין בתסקיר שנערך למבקש, שקל את היות המנוח בן משפחתו ואת גליון ההרשעות בעבירות תנועה אחרות שביצע המבקש. אכן, הלכה היא, כי על חומרת העונש אין מקובל ליתן רשות ערעור. כבר נפסק לא פעם, כי:

"הלכה היא, מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בענין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'. רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים..." (ראו: בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

(כן ראו והשוו: רע"פ 4722/01 יוסף כהן מור נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5308/01 מוחמד מחאמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

על כן, הבקשה נדחית.