רע"פ 3473/08 וסאם לדאווי נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש בפריצה לרכב ובגניבה מתוכו – עבירות לפי סעיפים 413ד ו-413ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נגזרו לו 6 חודשי מאסר, 15 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב בתשלום פיצוי בסכום של 500 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר מותנה שעמד נגד המבקש, ונקבע כי הוא ישא בעונשי המאסר – זה שנגזר וזה שהופעל, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 15 חודשים.

2.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש כנגד חומרת עונשו, תוך שהוא מפנה להרשעותיו הקודמות, ולכך שביצע את העבירות כאשר היה נתון בפיקוח שירות המבחן ומעל לראשו תלוי מאסר על-תנאי.

3.

עתה עותר המבקש לקבלת רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ובפיו ארבעה טעמים אשר שימשו אותו גם בפני הערכאה קמא: המשקל המועט שניתן לתסקיר חיובי שהגיש שרות המבחן; דברי באת-כוח המשיבה בבית-המשפט עובר להזמנת תסקיר שירות-המבחן, מהם השתמע כי היא לא תדרוש הטלת מאסר בפועל; הפער בין עונשו של המבקש לבין עונשו של מי שהורשע בסיוע לו; ולבסוף, חומרתן המעטה, לשיטתו, של העבירות בהן הורשע.

4.

דין הבקשה להידחות, באשר היא עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש, וככזו אינה עונה על דרישות ההלכה הפסוקה לקבלת רשות לערער (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . יתר על כן, הבקשה מכוונת להשיג כנגד העונש שהושת על המבקש, וכידוע גם בתחום זה נקבע כי רשות ערעור תינתן במקרים חריגים בלבד (ראו ר"ע 78/84 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(1) 659 (1984); רע"פ 142/88 אטיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.88)) . לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.