רע"פ 3483/06חדר מסאלמה נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' זיסקינד), על-יסוד הודאתו, בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, בעבירות של תקיפת בן זוג (לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), ותקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש (לפי סעיף 380 בצירוף 382(ג) לחוק). זאת, לאחר שנמצא אשם בשלושה מקרים בהם תקף את רעיתו. כך, בשנת 2003, משהתעורר במבקש זעם על ציונים נמוכים שהשיג בנו בבית-הספר, תקף את הבן, ומשביקשה רעיתו לעצור בעדו, הכה אותה המבקש באמצעות כבל חשמלי ובחגורה. שנה לאחר מכן, במהלך ויכוח שהתעורר בין בני הזוג, בעט המבקש ברעיתו בבטנה ובחזה, ולאחר מכן הטיח את ראשה פעם אחר פעם – ובסך הכל כעשר פעמים – בקיר, עד שאיבדה את הכרתה. בהמשך גרר אותה בשערותיה על הרצפה, נשך אותה והכה אותה בכל חלקי גופה בידיו ובאמצעות שולחן. באירוע שלישי, עיקם המבקש את ידה של רעיתו ומשך בשערה. בעקבות הרשעתו נגזרו למבקש 30 חודשי מאסר ו-8 חודשים מאסר על-תנאי לבל ישוב ויעבור עבירות של אלימות.

2.על פסק-הדין ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. בערעורו טען, כי העונש שנגזר לו הנו "מופלג בחומרתו ובלתי מתקבל" (פרוטוקול הישיבה מיום 12.3.06), וכי בית-משפט השלום לא נתן משקל נאות לנסיבותיו המקלות. כך, לא ניתנה הדעת לרקע התקיפה – סכסוך שנתגלע בין המבקש לבין אחיה של רעיתו, אך יושב זה מכבר; לא נלקח בחשבון הנאמר בתסקירו של שירות המבחן, ממנו עלה כי בעקבות מעצרו חלה במבקש תמורה ומאז לא שב לתקוף את אשתו; ולא יוחסה משמעות לכך שהרעיה עצמה ביקשה להימנע מהרשעה על רקע רצונה להמשיך בקשר-הזוגיות עם המבקש. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ע' חבש, י' צבן וי' נועם) ראה לשעות לטענה זו, ובתתו דעתו על הנסיבות המקלות פסק להקל בעונשו של המבקש, והעמידו על 24 חודשי מאסר בלבד.

3.אך בכך מאן המבקש להסתפק, ועתה הוא עותר כי יורשה לו לערער בשנית על גזר-הדין בענינו. לטענתו, העונש שנגזר לו הוא חמור במידה ניכרת, ועל כן הוא בא בגדרם של המקרים המגלים עילה למתן רשות ערעור. את בקשתו תומך המבקש באותן טענות שהניח לפתחה של ערכאת הערעור הראשונה. בתוך כך מדגיש המבקש את הנזק הרגשי והכלכלי הכבד שייגרם לתא המשפחתי אם ייוותר העונש על כנו, והוא מביע חשש כי מאמציו המתמשכים לקבלת מעמד בישראל מכוח נישואיו, יסוכלו עקב כליאתו.

4.דין הבקשה להידחות על הסף. מסכת האירועים הנגלית מכתב האישום שבעובדותיו הודה המבקש, היא חמורה וקשה עד למאוד. אין זאת אלא שהמבקש הפך את בני משפחתו, ובעיקר את רעיתו, למושא לפורקן יצרים אלימים, ואת קשר הנישואין בשבחו הוא מדבר עתה – לרצף של מעשי תקיפה חוזרים ונשנים, מהם לא היה בכוחה של האישה לחמוק ולוּ בשל חששה מפירוקו של התא המשפחתי. בתוצאותיהם הקשות של אירועים מעין אלה אנו חוזים, למגינת הלב, פעם אחר פעם שעה שמערכת יחסים אלימה בין בני זוג, בה האישה הופכת קורבן אילם למעשי בעלה, נגלית על פני השטח רק עם גרימתה של פגיעה שאינה הפיכה עוד. וכפי שנפסק לא אחת, מצווים בתי-המשפט להילחם בתופעה זו בחורמה, ולנקוט יד קשה כלפי בני זוג אלימים (ע"פ 7147/96 אזואלוס נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2) 412, 418; ע"פ 9469/03 מדינת ישראל נ' אזולאי , לא פורסם, 4.3.04; ע"פ 70/04 פורידין נ' מדינת ישראל , טרם פורסם, 19.1.06). בדין שימשה, אפוא, גישה זו נר לרגליו של בית-משפט השלום בבואו לגזור למבקש את עונשו, ולו נדרשתי לכך, הייתי סומך ידי ללא היסוס על התוצאה שנקבעה שם. לפיכך, אין שחר לטענות שמעלה המבקש בבקשתו.

מטעם זה אני דוחה את הבקשה, ואת העתירה הנלווית לה לעיכוב ביצועו של העונש. המבקש יתייצב לשאת בעונשו על-פי הקבוע בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.