רע"פ 3500/08 מאשה אבוסבילה נ. מדינת ישראל,הוועדה המחוזית לתכנון ובניה דרו

המבקשים, יחד עם אדם נוסף שבחר שלא הצטרף להליך שבפניי, הגישו בבית משפט השלום בבאר שבע בקשות לביטול צווי הריסה מינהליים שהוצאו, על פי סעיף 238א'(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) ביחס לשלושה מבנים מסוימים אותם בנו (ב"ש 9868/07, ב"ש 9881/07, ב"ש 9876/07). בית משפט השלום (כבוד השופט י' אקסלרד ) דן בבקשות במאוחד ובהחלטה מיום 5.12.2007, דחה אותן משקבע כי אין למבקשים מעמד להשיג על הצווים מאחר ואינם נכנסים להגדרת "רואה עצמו נפגע" המצויה בסעיף 238א'(ז) לחוק התכנון והבניה. נדחתה טענתם של המבקשים כי קיימת להם זכות בקרקע מכוח העובדה שהגישו תביעות בעלות עליה, הן בשל העובדה שטענה זו לא נתמכה בראיות והן בקביעה כי אין בהגשת תביעה כשלעצמה ליצור זכות טרם ההכרעה בה. מעבר לנדרש לשיטתו, דחה בית משפט השלום גם את טענות שהעלו המבקשים בעניין פגמים לכאורה שנפלו בהליך המנהלי של הוצאת הצווים. יצוין, כי בא כוח המבקשים ויתר ביחס לכל הבקשות על הטענה כי צווי ההריסה המינהליים אינם עומדים בדרישות סעיף 238א'(א) לחוק התכנון והבניה ובכך, הסכים למעשה כי מ דובר במבנים אשר הוקמו ללא היתר, שבנייתם טרם נסתיימה או נסתיימה אך לאחרונה וכי אינם מאוכלסים זמן רב.

על החלטת בית משפט השלום ערערו המבקשים והאדם הנוסף בפני בית המשפט המחוזי באר שבע (ע"פ 4614/07, ע"פ 4615/07, ע"פ 4616/07). בכתב הערעור מיקדו הם את טענותיהן לשאלת זיהוי המבקשים כנפגעים על פי הוראת סעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה ולטענתם כי הצווים בטלים משלא התקיימה חובת התייעצות כדין עם נציג שר המשפטים טרם הוצאתם. על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בדיון בפניו צמצם בא כוח המבקשים את השאלה אך לשאלת מעמדם של המבקשים כנפגעים כאמור. הערעורים אוחדו לבקשת הצדדים ופסק דין מאוחד בעניינם ניתן ביום 27.3.2008. בית המשפט המחוזי (כבוד שופטת ר' ברקאי ) דחה את הערעור וקבע כי אין לראות במבקשים ובאדם הנוסף כנפגעים. זאת, הן בשל העובדה שהמבקשים לא המציאו את תזכירי התביעות עליהם ביקשו להסתמך לבית משפט השלום ואף בערעור צירפו אותם ללא קבלת רשות להגשת ראיה נוספת בערעור, הן מאחר וקבע כי לא הוכח שהתזכירים שהוגשו נוגעים בכלל למבקשים או אף לקרקע נשוא הערעור שנידון והן משקבע כי אף לו היו תזכירי התביעה מוגשים כדין ורלוונטיים לא היה בהם כדי לגבש למבקשים זכות במקרקעין על בסיסה היו הם נכנסים בגדר מי שנפגעו על פי סעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה.

מכאן הבקשה שלפני, בגדרה טוענים המבקשים כי אף שמודים הם כי אין בידיהם היתרי בנייה למבנים נשוא הבקשה, מ דובר

במבנים שנבנו לפני זמן רב, המהווים בתי המגורים היחידים והבלעדיים של המבקשים ואשר משמשים לצורך מגוריהם. בעניין תזכירי התביעה נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, אלו מבססות קשר בין המבקשים למבנים היות והמבקשים הם יורשיהם של מגישי התביעות. לשיטתם, השאלה מי הוא אשר נכנס להגדרת "נפגע" על פי סעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה הינה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים בתיק ומצדיקה דיון אף בערכאה שלישית. בנוגע לבקשתם שלהם טוענים הם כי לאור תזכירי התביעה שהציגו ולאור היותם המחזיקים במבנים לאורך זמן ועושים בהם שימוש למגורים, יש לראות בהם כנפגעים. לגופו של עניין חוזרים המבקשים ושוטחים טענותיהם לעניין הפגמים שנפלו לכאורה בהליך הוצאת צווי ההריסה המינהליים ובפרט, פגם של היעדר היוועצות מהותית כנדרש בחוק עם נציג שר המשפטים. בעניין זה מלינים הם גם על כך שנמנע מהם לכאורה לזמן את מי מהמעורבים בהיוועצות לחקירה על מנת לעמוד על אופי ההיוועצות שנערכה.

מנגד, עמדת המשיבה היא כי הבקשה אינה מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים בתיק ועל כן אין מקום לדון בעניינם של המבקשים בפני ערכאה שלישית. לגופן של טענות המבקשים סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה משקבע בית המשפט המחוזי כי תזכירי התביעות לא הוגשו בפני בית משפט השלום ולא צורפו כדין לכתב הערעור ואף הוסיף וקבע כי אין זהות בין המבקשים לבין הטוענים לזכות במקרקעין בתזכירי התביעות, אין עוד מקום להתערב בכך. למעלה מכך, סומכת המשיבה ידיה גם על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אף לו היו התזכירים מוגשים כדין ונוגעים למבקשים דנן, לא היה בהם בכדי להצמיח להם זכות במקרקעין טרם ניתן פסק דין בתביעות. אף לעניין טענות המבקשים בעניין הפגם לכאורה במילוי חובת ההיוועצות טוענת המשיבה כי המבקשים לא עמדו בנטל לסתור את חזקת התקינות המנהלית החלה בעניין על פעולת הרשות המינהלית. לעניין טענתם כי לא התאפשר להם לזמן לעדות מי מהצדדים להיוועצות, נטען כי טענה זו הועלתה לראשונה אך בהליך שלפני וכי אף לגופה אין בה בפני עצמה בכדי להצדיק מתן רשות ערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקשים, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אף לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות. עניינם של המבקשים נידון כבר בפני שתי ערכאות. בית המשפט המחוזי סיפק ארבעה נימוקים שונים, אשר די היה בכל אחד מהם, בכדי לדחות את ערעורם של המבקשים. ראשית, המבקשים לא הגישו את תזכירי התביעה עליהם הם מבקשים להסתמך בהליך בפני בית משפט השלום. יתרה מכך צירוף מסמכים אלו לכתב הערעור שהוגש בפני בית המשפט המחוזי היה ללא שהוגשה בקשה בעניין וניתנה רשותו לצירופם. אף לגופם של דברים קבע בית המשפט המחוזי כקביעה עובדתית שהמבקשים לא הראו קשר ענייני בינם ובין מי שהגיש את התביעות האמורות וכי לא הוכח גם שאלו נוגעות לקרקע נשוא ההליכים. על כל אלו קבע הוא, כי אף במישור המשפטי אין בהם בכדי לגבש זכות למבקשים בקרקע המכניסה אותם לגדר הגדרת נפגעים כנדרש על פי סעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה.

אף מבלי להידרש לשאלה המשפטית, שאין לי הצורך להידרש אליה במסגרת זו, די היה ביתר הנימוקים ששטח בית המשפט המחוזי בכדי לדחות את הערעור שהגישו ומקל וחומר שלא להיעתר לבקשה שלפני.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

מנין הימים לביצוע צווי ההריסה יחל ביום 26.10.2008.