רע"פ 3515/04 אמיל בן ראובן אסרף נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט השלום ברמלה (כב' סגן הנשיא ש' ברוך) בארבע עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. דינו נגזר למאסר בפועל של 8 חודשים, 10 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך של 50,000 ₪. בגזר הדין, ציין בית המשפט כי יש להביא בחשבון את המעשים הטובים שעשה המבקש במסגרת פעילות ציבורית. אך, מנגד, ציין בית המשפט כי מדובר בעבירות מס מתוכננות ולכן יש "צורך בהשתת עונש שיהיה בו משום מסר ברור לנאשמים ודומיהם, כי השולחים ידם בקופת המדינה לא יינקו".

2.על גזר דין זה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט (כב' השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובנשטיין) ציין כי מדובר בעבירות חמורות – "הן משום הכוונה הכרוכה בהן והן משום שמדובר בחשבוניות פקטיביות" – וכי הוא לא מצא הצדקה להתערבותו במידת העונש. כן צוין כי בית המשפט השלום

"לא התעלם בבואו לגזור את הדין ... מכך ששולמו כספים ניכרים במסגרת ההסדרים שנעשו עם שלטונות המס".

3.בקשת רשות ערעור זו מוגשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי טעה בית המשפט כאשר הוא לא התחשב, ראשית, בעובדה כי המבקש ביצע את העבירות שבהן הורשע "כתוצאה מעצותיה של כלכלנית"; שנית, בעובדה כי המבקש הגיע להסדר עם רשויות המס; שלישית, בעברו הנקי של המבקש; רביעית, בפעילותיו הציבורית; וחמישית, בנסיבות האישיות של המבקש. כן טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הינו "חסר תקדים בנסיבות העניין".

4.דין הבקשה להידחות. עניינו של המבקש אינו מצדיק דיון ב"גלגול שלישי". ידוע הוא "כי חומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך כלל, כדי להרשות ערעור לפני בית משפט זה" (רע"פ 04 / 227 גבריאלי מכלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ודעתי היא כי נסיבות העניין אינן מצדיקות סטייה מכלל זה. כל שנטען הוא שהעונש שהטיל בית המשפט, במקרה הקונקרטי של המבקש, חרג מגדר הסביר והמקובל. ואולם, הן הערכאה הראשונה והן בית המשפט בערעור נימקו את העונש בכך ש"לא ייתכן להתעלם מחומרתן של עבירות שכאלה ומהצורך להמחיש לציבור כי גם עבריינות בתחום המיסים חייבת להיענש במלוא חומרת הדין". העונש הוא גם בתחומי עיסקת הטיעון.

5.לאור כל האמור, הבקשה לרשות ערעור, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע, נדחית.