רע"פ 3515/09מנחם פדאל נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ברלינר וגריל – סגני נשיא – ובר-זיו) בע"פ 3244/08 מיום 1.7.08, שקיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא הבר) בת"פ 2261/07 מיום 26.2.08.

רקע והליכים

ב.

המבקש הודה בעובדות כתב אישום מתוקן, בו הואשם בעבירות של הודעה כוזבת ונסיון לקבל דבר במרמה. המבקש עבד בפיצריה בקרית אתא שבניהול אביו. בכתב האישום נטען, כי ביום 10.7.05 נפגע אחד העובדים בפיצריה בתאונת עבודה, שעה שכורסת ברזל נפלה על ידו הימנית, ונגרם לו שבר בעצם המסרק בכף היד. נאמר, כי המבקש והעובד פנו לתחנת המשטרה, שם מסר המבקש הודעה כוזבת לפיה פציעתו של העובד נגרמה כתוצאה מתאונת דרכים בה כביכול טרק המבקש את דלת הרכב על כף ידו של העובד; זאת, כדי לקבל במרמה כספים מחברת ביטוח, בתביעת פיצויים שהגיש בהמשך העובד כנגד חברת הביטוח.

ג.

בית משפט השלום בחיפה הורה על קבלת תסקיר משירות המבחן למבוגרים. בתסקיר נאמר כי למבקש, סטודנט למשפטים העומד לפני התמחות, אין הרשעות קודמות. קצין המבחן התרשם כי המבקש נוטל אחריות למעשיו בעבירות נשוא כתב האישום ומבין את חומרתן, וכי מדובר באירוע חד פעמי. לפיכך, בשים לב למקצוע שבחר המבקש ללמוד, המליץ קצין המבחן להימנע מהרשעת המבקש, ולהסתפק בצו שירות לתועלת הציבור, וזאת נוכח חששו של המבקש כי הרשעתו בדין עלולה לפגוע או לעכב את קבלת רישיון עריכת הדין. בית משפט השלום קיבל את המלצות השירות ונמנע מהרשעת המבקש, והטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור של 500 שעות, בקבעו כי הנזק העלול להיגרם למבקש מהרשעתו אינו מידתי וסביר ביחס לחומרת העבירות המיוחסות לו.

ד.

המדינה עירערה על ההחלטה להימנע מהרשעה, ובית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את הערעור, בציינו כי בעת העבירה היה המבקש בגיר כבן 23, סטודנט למשפטים, והדבר מוסיף חומרה לעבירותיו. בית המשפט קבע, כי לא ההרשעה היא שתביא את עיקר הנזק למבקש, אלא ביצוע העבירות, וכי בבואו להתמחות ולקבל רשיון לעריכת דין, תשקול לשכת עורכי הדין את הנסיבות ותחליט על פי סמכותה ושיקול הדעת המסור לה. בית המשפט השיב את התיק לבית משפט השלום לגזירת העונש. ביום 17.11.08 גזר בית משפט השלום על המבקש מאסר על תנאי של 10 חודשים למשך 3 שנים וקנס כספי בסך 5,000 ₪. ערעור על ההרשעה (ע"פ 639-01-09) נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 26.3.09 דחיה "טכנית" כדי לאפשר??

בקשת רשות הערעור

ה.

בבקשת רשות הערעור נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להמלצות שירות המבחן, לנסיבות ביצוע העבירה, לנסיבות האישיות של המבקש ולעובדה שמדובר במעידה חד פעמית מצדו, וכי כל אלה מצדיקות הימנעות מהרשעה במקרה זה. עוד נטען, כי פסק הדין מרוקן מתוכן את הלכת תמר כתב (רע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (3) 337) , וכי הרכב הערעורים בבית המשפט המחוזי בחיפה, שפסק במקרה דנא, אינו מיישם כדבעי הלכה זו דרך קבע.

ו.

בתשובת המשיבה נטען, כי טענות המבקש אינן מעלות נימוק לדיון בפני ערכאה שלישית. לגופו של ענין נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי מיישמת נכונה את הלכת כתב , נטען, כי אין מתקיים התנאי שנקבע שם, לפיו ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, שכן הנזק עלול לנבוע לא מן ההרשעה כשלעצמה אלא מעצם העבירות. עוד הוטעם, כי מדובר בעבירות חמורות שיש להוקיען נוכח הפגיעה הכלכלית בכלל הציבור, וכי הימנעות מהרשעה במקרה דנן יש בה כדי לפגוע ביתר שיקולי הענישה; והדברים מקבלים משנה תוקף הואיל ומדובר בסטודנט למשפטים.

הכרעה

ז.

לאחר העיון חוששני שאין בידי להיעתר לבקשה. במישור הפרוצדורלי, המקרה תחום לנסיבותיו האינדיבידואליות - וער אני לכך שלמבקש הדבר עומד במרכז - ואינו מעורר שאלה משפטית או ציבורית רחבה יותר (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו (3) 123).. בהלכת כתב שירטט בית המשפט איזון ציבורי ואנושי בין הכלל בדבר הצורך בהענשה פלילית על עבירות מזה, לבין ההימנעות מהרשעה והטבעת חותם פלילי עתיר נזק במקרים מתאימים מזה. ההימנעות מהרשעה לפי הלכה זו (מפי השופטת דורנר, בעמ' 342-341) מסבה עצמה על מקרים שבהם במצטבר תפגע ההרשעה באופן חמור בשיקום הנאשם, וכן לא יהוו תקדים לעניין שיקולי ענישה אחרים, בהם עברו של הנאשם ותפקודו, חומרת העבירה ונסיבותיה, מידת הפגיעה באחרים, יחס הנאשם ועוד. אכן, בע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 876 ציינה השופטת (כתארה אז) ביניש, כי "הימנעות מהרשעה של נאשם בגיר אשר נקבע כי ביצע עבירה מהוה חריג שיופעל רק בנסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר"; ראו גם דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 690-689, כי "משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה". זהו איפוא הכלל. פסיקה בדבר הימנעות מהרשעה היא על פי רוב נחלתם של קטינים, או של מי שעברו עבירות קלות במיוחד ונזק הרשעתם יהא גדול במיוחד, תוך ששיקולי ענישה אחרים אינם נפגעים. ואולם, בנידון דידן בעבירות של הודעה כוזבת ונסיון לקבלת דבר במרמה עסקינן; הללו הן עבירות נפוצות, קלות לביצוע ומפתות – פרצה קוראת. כמעט כל אדם עלול להיות נזקק לשירותי חברות ביטוח למשל, ובהינף קולמוס ניתן לברוא סיפורים בדויים ולנסות לזכות בכספים. כך גם בשירותים ציבוריים אחרים, בשלטונות המס, ברשויות המקומיות, בקופות חולים ועוד. אם לא תהא יד בתי המשפט ניכרת במאבק בעבירות מעין אלה ישוגר המסר הלא נכון. על כן אין מתקיים בנידון דידן אחד מן התנאים המצטברים שהציבה הלכת כתב, שניתן לכנותו "תנאי השלכות הרוחב". חומרתה של עבירה מעין זו נהירה, וברי פוטנציאל הפגיעה בציבור, שעלול להתקיים לגביו, בהתנהגות אותם גורמים, "האיש אחד יחטא וכל העדה תקצוף?" ( במדבר , ט"ז, כ"ב).

ח.

אשר לתנאי הראשון, הפגיעה במבקש: לא אכחד כי למקרא הקטעים מחוות דעתו של שירות המבחן שציטטו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי צר היה לי כי המבקש, אדם נורמטיבי מעד – ולדבר ייתכנו השלכות על מימוש שאיפתו לעסוק במקצוע המשפטים, כבעל השכלה אקדמית ראשון במשפחתו. האם שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי יש מקום להרשיע? סבורני כי בודאי אין קביעה זו חורגת ממתחם ענישה ראוי, גם אם שקל בית משפט השלום על פי סמכותו אחרת. בית המשפט המחוזי נתן אל ליבו את הנסיבות; הוא ראה משנה חומרה בהיות המבקש סטודנט למשפטים בעת העבירות. דברי טעם הם, אך גם אם נראה בכך מעידה חד פעמית של סטודנט חדש, עדיין יש חומרה בעבירות, והשלכות רוחב ליחס אליהן. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לשכת עורכי הדין תבחן את הנסיבות - ותכריע על פי סמכותה.

ט.

עלי לציין, כי מייחס אני חשיבות רבה להמלצת שירות המבחן. אך כפי שצוין לא פעם בעבר, המלצה זו היא חלק מתמונה כוללת, שיש בה רכיבים שונים. שירות המבחן, זרוע חשובה בעבודתו של בית המשפט, נדרש בראש וראשונה לפרט שלפניו; על בית המשפט לשרטט את התמונה במכלולה ולשקללה; ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל , פד לה (4) 313, 318 (השופט – כתארו אז – שמגר); אהרון ברק, "התסקיר וקצין המבחן למבוגרים" בתוך מבחר כתבים

בעריכת א' כהן וי' זמיר, (תש"ס-2000), 653, 656-655.

י.

ולבסוף, איני סבור כי ניתן להידרש לטענה כוללת באשר לגישתו של הרכב שופטים פלוני בנושאי אי הרשעה. חזקה על ההרכב – זה כאחרים – שבבוא לפניו תיק מתאים, גם יכריע לכיוון של אי הרשעה. מטעמי סדר טוב אציין, כי אחת האסמכתאות שהציג המבקש לענין מדיניות ההרכב (אמנם במותב שונה בחלקו), ע"פ (חיפה) 1337/04 מדינת ישראל נ' קפון (לא פורסם)) עמדה במבחן בקשה לרשות ערעור בבית משפט זה (רע"פ 3013/05 קפון נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), ושם – מעבר לשאלה של גלגול שלישי, נאמר מפי השופט עדיאל כדלקמן:

" גם אם אניח, כפי שטוען המבקש, כי שיקולי שיקום יכולים למשוך במקרה זה לכיוון של אי הרשעה, תוצאה כזאת נוגדת שיקולי ענישה אחרים, בכללם, שיקולים שבאינטרס הציבור אשר שמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה

ועל היבט ההרשעה. עניין זה הובהר היטב גם בהלכת כתב . כך ציינה השופטת ד' דורנר בפסק דינה באותה פרשה, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים, שאחד מהם הוא שהויתור על ההרשעה אינו פוגע בשיקולי ענישה אחרים, בהם "מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, הוקעת מעשי העבירה וקיומה של מדיניות ענישה אחידה".

דברים אלה יפים אף בענייננו, כאמור מעלה.

י"א.

ובחתימה ייאמר למבקש: גם אם לבקשה זו אינני נעתר מתוך שקלול כלל האינטרסים, בודאי אין זה סוף פסוק וסוף הדרך, ואף שמעד המבקש, עתידו לפניו, וככל שיתמיד בדרך הישר והעבירה אכן תיוותר חד פעמית, כפי שיש לקוות – ישנם מנגנונים שונים ליתן לכך ביטוי במובנים הרלבנטיים, מבלי שאטע מסמרות לעת הזאת.

י"ב.

בנתון לאמור איני נעתר לבקשה.