רע"פ 3549/10 אסתר שעיה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 25732-10-09 (כבוד השופטים ש' ברלינר, י' גריל ו ר' פוקס ) מיום 25.3.2010 בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (ת"פ

1370/05, כבוד סגנית הנשיא ר' חוזה ).

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לה שתי עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; עבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה, לפי סעיף 415 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; וכן עבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(3) לחוק העונשין.

כתב האישום המתוקן כולל שני אישומים. לפי המתואר באישום הראשון, במהלך חודש אפריל בשנת 1998 המבקשת התקשרה בקשר עסקי עם גדי שיוביץ וישראל ינאי (להלן: המתלוננים), הציגה עצמה במרמה כאדריכלית והייתה אמורה לפעול לשם הוצאת כל האישורים הדרושים לבניה וחריגות מעיריית חיפה בכל הקשור למבנה ברחוב אני מאמין 20א בחיפה (להלן: הנכס). לאחר שהמתלוננים פנו אל המבקשת פעמים רבות בקשר להתקדמות הטיפול בנכס שלחה המבקשת אל המתלוננים מסמך הנחזה להיות אישור מעיריית חיפה בכל הנוגע לחריגות הבניה שנתבקשו (להלן: המסמך). האישור חתום על ידי מזכיר הועדה המקומית לתכנון ובניה. לאחר מעשה התברר למתלוננים כי כלל לא נפתח תיק בעירייה בקשר עם הנכס והמזכיר לא שלח ולא חתם על האישור המזויף. לפי המתואר באישום השני המבקשת קיבלה מהמתלוננים שיק על סך 800 ש"ח על מנת להעבירו למהנדס עמאד יעקוב בעבור תוכניות מדידה שביצע בנכס. המבקשת לא העבירה את השיק ליעקוב אלה הפקידה אותו בחשבונה בבנק באמצעות זיופה של חתימתו של יעקוב על גבי השיק.

ביום 15.6.2009 הרשיע בית משפט השלום בחיפה את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. ראשית, התייחס בית משפט השלום לטענות המבקשת בנוגע לקבילות אחת מהודעותיה במשטרה. בית המשפט קבע, לאחר שהתקיים משפט זוטא לעניין קבילותה, כי הודעתה של המבקשת ניתנה מרצונה. עם זאת, קבע בית המשפט כי יש בראיות האחרות שהובאו בפניו די על מנת לבסס את עובדות כתב האישום ולכן לא עשה שימוש בהודעה זו לצורך הכרעת הדין. ביחס לאישום הראשון קבע בית משפט השלום, כממצא עובדתי, כי המסמך מזויף ותוכנו הוא שקרי. כמו כן, קבע בית משפט השלום כי המבקשת היא שפעלה לזיוף המסמך וכי עשתה כן בכוונה להטעות, לרמות ולקבל באמצעותו דבר. בית המשפט ציין כי אין בידו ראיות לעניין האופן המדויק בו פעלה המבקשת לזיוף המסמך אך אין לו צורך בכך כיוון שכל היסודות של העבירה מתקיימים וכיוון שהמסקנה ההגיונית היחידה ממערך הראיות שהובאו בפניו היא כי הזיוף בוצע על ידי המבקשת. בית המשפט דחה את גרסת המבקשת כלא אמינה וכן דחה, בין היתר, את טענתה כי מדובר בתלונת שווא שנבעה מסכסוך כספי בינה לבין אחד מהמתלוננים. בית המשפט סיכם את העדויות והראיות שהובאו בפניו וקבע כי עדותם של המתלוננים מהימנה בעיניו בהיותה אחידה והגיונית וזאת לעומת גרסתה של המבקשת אשר היתה רצופת סתירות וחסרת הגיון. גם בעניין האישום השני קבע בית המשפט כי

עדותו של המהנדס עימאד יעקוב מהימנה בעיניו וכי הוא אינו נותן אמון בעדותה של המבקשת. לאחר שניתח את העדויות והראיות שהובאו בפניו קבע בית המשפט, כממצא עובדתי, כי המבקשת היא שערכה את מעשה הזיוף בכך שהוסיפה חתימה הנחזית להיות חתימתו של יעקוב וזאת במטרה להפקיד את השיק בחשבונה ולקבל תמורתו.

ביום 21.7.2009 הטיל בית משפט השלום על המבקשת עונש של שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא תעבור אחת העבירות של גניבה וכל עבירה על סימן ו' לפרק י"א שבחוק העונשין; וכן קנס כספי בסך של 50,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו. בגזר הדין התייחס בית המשפט לחומרת המעשים שביצעה המבקשת, אשר יש בהם כדי להביא לפגיעה באמון שרוחש הציבור במוסדות העירוניים. כן התייחס בית המשפט לכך שלמבקשת עבר פלילי הכולל עבירות של מרמה וגניבה. לבסוף, התייחס בית המשפט גם לכך שחלפו כעשר שנים מאז ביצעה המבקשת את העבירות בהן הורשעה.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. לאחר שבחן בדקדוק את הכרעת הדין של בית משפט השלום הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אין מקום להתערב בה. בית המשפט המחוזי הסתמך על ההלכה לפיה ערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד וקבע כי מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים כיוון שבית משפט השלום בחן את כל הראיות שהובאו בפניו, ניתח אותן כהלכה וביסס עליהן ממצאי עובדה ומסקנות משפטיות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת לפיה בית המשפט השלום לא התייחס לעדותם של מומחים מטעם ההגנה וכן את טענתה לפיה לא היו בפני בית משפט השלום ראיות המצביעות על האופן המדויק בו פעלה לזיוף המסמך. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי גם את טענותיה של המבקשת לעניין העונש וקבע כי בית משפט השלום איזן נכונה בין חומרת מעשיה והרשעותיה הקודמות לבין חלוף הזמן, וכי לא מצא מקום להתערב בגזר הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התערב בהכרעת הדין של בית משפט השלום וכי מסקנתו לפיה אין להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית היא מוטעית בנסיבות מקרה זה. לטענת המבקשת הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על ממצאי מהימנות תוך התעלמות מעובדות ומראיות שהוצגו בפני בית המשפט. המבקשת מפרטת בבקשתה טענות שונות בנוגע להכרעת הדין וביניהן הטענה כי בית משפט השלום לא קבע ממצאים באשר לאופן בו בוצע זיוף המסמך; כי לא נגבתה עדות משותפו של המתלונן שיוביץ; כי לא הוכח קיומו של הסכם עבודה בין המתלוננים לבין המבקשת וכן לא הוכחה קיומה של תמורה כלשהי שהועברה מהמתלוננים למבקשת תמורת עבודתה; וכן כי המבקשת בעצמה חשבה כי המסמך הוא אותנטי ולא מזויף.

בנוסף, הגישה המבקשת בקשה לצירוף ראיה חדשה. הראיה אשר אותה מבקשת המבקשת לצרף הינה פסק דין בתיק אחר אשר לטענתה ניתן ללמוד ממנו כי המתלונן שיוביץ ידע מיד לאחר שרכש את הנכס כי לא ניתן להרחיב אותו וכי קיים צו הריסה לגביו, וזאת בניגוד לטענתו בתיק דנן.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשות להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת, למעט במקרים קיצוניים, בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית הינה הלכה מושרשת בפסיקתו של בית משפט זה וברי כי יישומה בנסיבות מקרה פרטני זה או אחר אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור. מסיבה זו בלבד דין הבקשה להדחות.

אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום ביסס את הממצאים העובדתיים שקבע על מסכת הראיות שהובאה בפניו ומסקנותיו המשפטיות הינן מבוססות ומנומקות באופן שאינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לא מדובר במקרה חריג בו הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לנתונים מהותיים או לסתירות מהותיות בעדויות (ראו למשל ע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.10.2006)). טענותיה של המבקשת קיבלו מענה בהכרעת הדין ואין בסיס לטענתה לפיה בית משפט השלום ביסס את הכרעתו על ממצאי מהימנות בלבד ומבלי להתייחס לראיות שהוצגו בפניו ולטענותיה. כך למשל, התייחס בית משפט השלום לסוגיית תשלום שכר הטרחה וקבע כי אין משמעות להוכחת גובה התשלום שקיבלה המבקשת וזאת לאור המסקנה כי אף לגרסתה חלקה בפרשה לא היה מועט. בית משפט השלום התייחס גם לטענה לפיה המבקשת בעצמה חשבה כי המסמך הוא אמיתי וקבע כי גרסה זו נסתרה על ידה. טענתה של המבקשת לפיה התלונה נגדה נבעה ממניעים זרים והיא תלונת שווא אף היא נדחתה על ידי בית משפט השלום. בית משפט השלום שמע את המבקשת, שמע את המתלוננים וכן עיין בכל הראיות שהוצגו בפניו ולבסוף הגיע למסקנה כי גרסת המתלוננים עדיפה בעיניו וכי המסכת העובדתית מובילה למסקנה חד משמעית כי יש להרשיע את המבקשת בעובדות כתב האישום המתוקן וזאת אף מבלי להידרש להודאתה של המבקשת, שנמצאה קבילה. בית המשפט המחוזי אף הוא הגיע למסקנה דומה. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאור האמור לעיל, הגעתי גם למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקש להגשת ראיה נוספת.

סוף דבר הבקשה נדחית.