רע"פ 355/09 יוסף עקיבא נ. מדינת ישראל

דבר בפרשה זו אינו מענינה של ערכאה שלישית, על אף סיפור המעשה, המטריד כשלעצמו, ובפרט את העוסקים בתחום המשפט. תמציתו של מקרה היא כי המבקש, חוקר פרטי במקצועו, נשכר לבצע פעולת מעקב שהסתבכה לכלל סחיטה באיוּמים של מושא חקירתו, המתלונן בפרשה זו. ובידי מי נשכר המבקש, אם לא בידי שני שותפים בכירים במשרד עורכי-הדין רב-אילן, וולובלסקי, דינשטיין וסנה בהרצליה, אשר ביקשו – כך מתואר בפסקי-דינן של ערכאות קמא, להפליל את שותפם, המתלונן, בשימוש בסמים וזאת על רקע מחלוקת מקצועית-כספית שנתגלעה ביניהם. השותפים שכרו, אפוא, את המבקש ואדם נוסף, אשר רתמו למשימה "נערת פיתוי" שתפקידה היה לשכנע את המתלונן להתנסות בשימוש בסם מסוג מריחואנה, ובתוך כך להתוודות – בפני מכשירי צילום והקלטה, כי הוא נוהג לצרוך סמים. בראשונה פגשה האישה במתלונן בבית-קפה, בתואנה כי היא זקוקה לשירותיו המשפטיים בהכנתו של חוזה שכירות. אז חולץ מפיו וידוי חלקי, לאמור, כי מפעם לפעם הוא מתנסה בעישון מריחואנה, אך כמתברר בכך לא היה די, ולפגישה הבאה שהתקיימה בחדר בבית-מלון בתל-אביב, הגיעה האישה כשהיא מצוידת בשקית תבלינים. לאחר ששכנעה את המתלונן כי מ דובר בסם, עישנו השניים יחד את תוכן השקית מול עדשת המצלמה הנסתרת. בפגישה שלישית, במועדון ה-" TLV " בתל-אביב, הפצירה האישה במתלונן כי יבקש סיגריית מריחואנה מאחד מבאי המועדון, אך הוא סירב לעשות כן. עם זאת, עישנו השניים מאוחר יותר, יחד, סיגריה מסוג זה. לסופו של יום לא צלח התכנון, באשר ברי היה כי המתלונן אינו מיומן בשימוש בסם, ואו-אז התעמתו המבקש וחברו פנים-אל-פנים עם המתלונן, בחדר הישיבות של משרד עורכי-הדין. השניים איימו על המתלונן כי אם לא יודה בפניהם בשימוש בסמים ואף יעמיד עצמו לבדיקת פוליגרף, הם יעבירו את הקלטות שברשותם למשטרה, ללשכת עורכי-הדין וליחידתו הצבאית. המתלונן סירב, וסירובו זה עמד בבסיס החלטתם של שותפיו למשרד לסלקו מן השותפות.

לענייננו עיקר הוא כי המבקש הועמד לדין בפני בית-משפט השלום בתל-אביב, אשר הרשיעו בעבירה של סחיטה באיומים. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לחמישה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 2,500 ש"ח. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ( סגני הנשיא ד' ברלינר וז' המר והשופטת ת' שפירא ) בפסק-דין מפורט ומנומק היטב, דחה את הערעור, ובתוך כך את הטענה כי ההרשעה נסמכה, שלא בצדק, על עדותו היחידה ורצופת הסתירות של המתלונן; כי לא התקיימו יסודות העבירה באשר המבקש וחברו לא היו מודעים למטרת החקירה; כי בהצהירם על כוונתם לחשוף את המידע שנגלה להם באשר למתלונן, לא היה אלא משום מילוי חובתם האזרחית (כך ממש!); וכי נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שפורטו גם בתסקיר המבחן בענינו, הצדיקו הימנעות מהרשעה.

במאמץ לשכנע בית-משפט זה כי ביסוד הדברים מצויות שאלות בעלות השלכה כללית, שליבונן הולם ערעור שני, מקיפה הבקשה שבפני מספר טענות שכל שאוכל לומר עליהן הוא כי חלקן מופרך ממש, חלקן האחר נוגע אך לענינו הפרטני של המבקש, ובסיסן אינו אלא חזרה על שנטען בבית-המשפט המחוזי, שמקביעותיו המלומדות איני רואה מקום לשנות דבר. כך הוא לענין הטענה כי ההרשעה נסמכה על עדותו זרועת הפגמים של עד יחיד, הוא המתלונן; כי הכרעת הדין אינה מנומקת די צורכה; כי המבקש נעדר כל מניע לסחוט את המתלונן; וכי ראוי שמעסיק יברר חשדות נגד עובדו באמצעות חיובו בבדיקת פוליגרף. דבר בטענות אלו אינו מצדיק בחינה מחודשת של נסיבות הפרשה, שלובנו לפני-ולפנים בערכאות קמא. והואיל והבקשה מכוונת גם כנגד העונש שנגזר, אטעים כי נוכח נסיבותיה החמורות של הפרשה נראה לי עונש זה מופלג בקולתו, וממילא אין כל יסוד לשנות ממנו.

מטעמים אלה, הבקשה נדחית.