רע"פ 3561/09בוגדן קוזודבנקו נ. מדינת ישראל

1.

המבקש ונאשם נוסף הורשעו, בהתבסס על הודאתם בעובדותיו של כתב-אישום מתוקן שהוגש לבית-משפט השלום בראשון לציון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק, התפרצות למקום מגורים במטרה לבצע עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק, והחזקת כלי פריצה - עבירה לפי סעיף 409 לחוק העונשין. היה זה לאחר שהשניים, בחברת אחר, פרצו לדירת דודתו הקשישה של המבקש וגרמו נזק לרכוש. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לשמונה חודשי מאסר ולתקופת מאסר זהה על-תנאי. כמו כן הוחלט לחלט התחייבות כספית בסך 2,500 ש"ח עליה חתם המבקש. הנאשם האחר נדון לעונשי מאסר זהים, אליהם נלווה קנס בסך 1,500 ש"ח.

2.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי מרכז. ערעורו נסמך על מספר אדנים: ראשית, נטען כי בגזירת דינו הפלה בית-משפט השלום בין המבקש לבין הנאשם האחר בפרשה, שנסיבותיו חמורות במידה ניכרת. טענה נוספת התייחסה לנסיבות לקולא שהתקיימו במבקש ובגינן היה מקום להקל בעונשו, והכוונה לכך שלא נזקפות לחובתו הרשעות קודמות, וממילא אין מדובר בעבריין רכוש סדרתי; הוא הודה במעשים שיוחסו לו; לסופו של יום לא נגנב רכוש מן הדירה; המבקש פעל לתיקון הנזק שגרם וגם המתלוננת סלחה לו. לבסוף, טען המבקש, כי בית-משפט השלום טעה במסקנות אותן הסיק מתסקיר שירות המבחן. נטען, כי העובדה ששירות המבחן נמנע מלהציע חלופה טיפולית בעניינו, אינה מחייבת את כליאת המבקש, ויש ללמוד מכך דווקא על כך שהוא יכול לשנות את דרכיו ללא התערבות טיפולית.

ביום 7.4.2009 דחה בית-המשפט המחוזי מרכז ( כבוד סגן הנשיא א' טל והשופטים א' סטולר וב' ארנון ) את הערעור. זאת, לאחר שמצא כי העונש שהושת על המבקש ראוי והולם את מכלול הנסיבות לקולא ולחומרה המתקיימות בעניינו. להשלמת התמונה יצוין, כי בטרם ניתן פסק-הדין בערעור, הופנה המבקש לממונה על עבודות שירות, לשם בחינת האפשרות כי ישא בעונשו בדרך זו. הממונה מצא את המבקש כשיר לדבר אולם, כאמור, משנותר העונש על כנו נדון המבקש לשאת בו מאחורי סורג ובריח.

3.

עתה עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער בפני בית משפט זה. לדידו, יש בבקשתו משום חשיבות כללית וכוונתו לעקרון בדבר אחידות הענישה והשוויון בין נאשמים. נטען, כי נוכח הבדלים ממשיים בנסיבותיהם של המבקש והנאשם האחר, היה על בית-המשפט לאבחן בינו לשותפו בעת גזירת דינם, ובגדרי הדיון בערעור גילה אף בית-המשפט המחוזי את דעתו כי היה מקום לעשות כן, ולראיה העובדה כי התבקשה חוות-דעתו של הממונה על עבודות השירות. רק בהמשך שינה בית-המשפט המחוזי מעמדתו, והיה זה לאחר שנחשפה בפניו עובדת הגשתו של כתב-אישום נוסף בו יוחסה למבקש עבירה של סיוע לסחיטה אותה ביצע, על פי הטענה, לאחר שנגזר דינו בעבירות נושא בקשה זו. לגרסת המבקש, משנודע לבית-המשפט המחוזי דבר הגשתו של כתב-אישום חדש, ציין ראש הרכב השופטים על-פה, כי המבקש "יישב בכלא בתיק הזה ובכתב האישום החדש ישב עוד מאסר במצטבר". בנוסף על כל אלה, שב המבקש וטוען לקיומן של נסיבות לקולא בעניינו המצדיקות הפחתה בעונש.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להיעתר לה. בראש ובראשונה, אין היא מעלה כל שאלה כללית שהדיון בה מצדיק את העמדתה של הפרשה לעיון נוסף, שלישי במספר (רע"א חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128(1982 )). גם העונש שנגזר למבקש, ואינו חמור כלל ועיקר, אינו מצדיק ערעור שני ( רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003)) .

אף לגופו של עניין אין בידי לקבל את הבקשה. אכן, עקרון אחידות הענישה והשוויון בין נאשמים הוא שיקול רלוואנטי בגזירת עונשו של אדם. אולם, אין זה שיקול בלעדי, והוא אך מיתוסף למכלול הנסיבות המתקיימות בעניינו הפרטני (ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 441, 446 (2003)) . במקרה דנן, עיון בגזר-הדין מלמד כי בית-משפט השלום אמנם שקל את האפשרות לאבחן בין המבקש והנאשם האחר, על רקע העובדה כי לחובתו של האחרון עמדו הרשעות קודמות בפלילים. אולם לסופו של יום, הנסיבות ובהן גילו הצעיר של השותף, לא הצדיקו אבחנה כאמור. עיקר הוא, כי לא זו בלבד שאין בעונש שהושת על המבקש משום חומרה יתרה, אלא שלהשקפתי הוא אף נטה לקולא. המבקש חבר לאחרים, הצטייד בכלי פריצה, לרבות מברג ארוך, אזמל, פטיש כבד, לום ומפתח ברגים, פרץ לדירת דודתו הקשישה וחיבל ברכוש. עבירות ממין זה הפכו זה מכבר ל"מכת מדינה", והן מערערות באורח שלא ניתן להפריז בו את תחושת הביטחון האישי של האזרחים (רע"פ 1708/08 לוי נ' מדינת ישראל , בפסקה התשיעית לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין (טרם פורסם, 21.2.2008)). ככאלו, אותן עבירות מצדיקות תגובה עונשית חמורה. ויודגש, בעניינו של המבקש, על אף החומרה שבעבירות בהן הורשע, נסיבות ביצוען

והעבודה כי לחובתו רישום פלילי קודם שעניינו בביצוען של עבירות רכוש והחזקת סכין, מצא בית משפט-השלום להקל עמו נוכח העובדה כי זהו לו מאסרו הראשון. עינינו הרואות, כי מדובר במבקש אשר לא השכיל לנצל הזדמנות שניתנה לו בעבר לתקן את דרכיו, ומשכך הם פני הדברים – אין מנוס מכליאתו מאחורי סורג ובריח.

לבסוף, טענת המבקש, לפיה לכתחילה סברה ערכאת הערעור כי יש מקום לקבל את טענותיו, אין לה על מה שתסמוך. לא זו בלבד שלאמרות השונות אשר מייחס המבקש למי מבין שופטי ההרכב לא נמצא זכר בפרוטוקול הדיון, ולא זו בלבד שבפסק-הדין בערעור לא ניתן משקל לכתב-האישום הנוסף שהוגש, אלא שנהיר היטב כי בית-המשפט, בהכריעו בפרשה שבפניו, אינו כפוף להערות כאלו ואחרות המועלות במהלך הדיונים, גם אם מוטב היה למעט בהן כדי שלא ליצור רושם שגוי בקרב מי מבין הצדדים. אף הטענה בדבר משמעותה של הפנייה לממונה על עבודות השירות אין בה ממש, זאת באשר עובר לכך ציין בית-המשפט המחוזי במפורש כי הדבר נעשה "מבלי להביע דעה בגורל הערעור", ועניין זה מצא את ביטויו אף בפסק-הדין בערעור.

5.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.