רע"פ 3565/16 טלב קבועה נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' אלון ) בע"ח 12123-04-16 מיום 12.4.2016, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (השופטת נ' חקלאי ) בפ"מ 12870-03-16 מיום 3.4.2015, בגדרו נקבע כי החלטת קצין המשטרה לפסול את רישיונו של המבקש נעשתה בסמכות.

המבקש טוען כי בקשתו מעלה מחלוקת משפטית עקרונית סביב שלושת השאלות הבאות: א) האם מוסמך בית המשפט לבסס החלטתו על ראיה אשר לא הובאה לפתחו, לא הוכחה ואינה בגדר ידיעה משפטית; ב) האם מוסמך בית המשפט לבסס החלטתו על ראיה שלא הייתה ידועה לצדדים ולא ניתנה לנאשם הזדמנות להפריכה; ו-ג) האם מוסמך בית המשפט להרחיב פרשנות של הוראת חוק מפורשת וברורה לרעת הנאשם תוך שימוש בעובדות ו/או ראיות שנטענו על ידי השופט עצמו במתן ההחלטה. המבקש מוסיף וטוען כי הותרת מצב הדברים כמות שהוא מהווה עיוות דין ואכיפה בררנית, תוך שהוא מדגיש כי פרנסתו ופרנסת בני ביתו תלויה באופן ישיר ברישיונו.

לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית משפט השלום, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובבקשת המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מההלכה הנוהגת, לפיה אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיה) (13.7.1982)) או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). עניינו של המבקש כבר נדון בצורה מפורטת ומקיפה בפני שתי ערכאות, וחרף האצטלה העקרונית שהמבקש מנסה לעטות מעל בקשתו, סבורני כי עניינה של הבקשה הוא בעניינו הפרטי של המבקש, והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או שיקולי צדק ייחודיים המצדיקים את קבלתה. יתרה מזאת, הרי שמכלול טענותיו מושא בקשה זו כבר נטענו ונידונו בהרחבה בפני בית המשפט המחוזי, ואיני מוצא כל מקום להתערבות בהחלטתו. בנסיבות אלה איני רואה מקום לקבל את הבקשה והיא נדחית בזה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.