רע"פ 3580/22 שגיא לחן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) בעפמ"ק 33677-01-22 מיום 25.04.2022, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט א' יחזקאל ) בח"נ 9466-05-20 מיום 08.12.2021.

רקע והליכים קודמים

2.

כמפורט בכתב האישום, ביום 11.11.2019 החנה המבקש את רכבו במקום המיועד לחניה של רכב נכה – ובגין כך קיבל דו"ח חניה על סך 1,000 ש"ח (להלן: הדו"ח ). לאחר שבקשתו לביטול הדו"ח נדחתה ביום 03.05.2020, הגיש המבקש בקשה להישפט מכוח סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

3.

ביום 08.12.2021, בתום הליך שמיעת הוכחות, הרשיע בית משפט השלום לעניינים מקומיים את המבקש, וזאת בהתבסס על תמונה של רכבו של המבקש שהוצגה מטעם המשיבה – ממנה עולה כי במקום הוצב תמרור ברור בדבר ייעודה של החניה.

4.

בו ביום גזר בית משפט השלום לעניינים מקומיים את דינו של המבקש. בתוך כך, נקבע כי מדובר בטעות בתום לב מצד המבקש – ועל-כן הוחלט להטיל עליו קנס בשיעור של 700 ש"ח.

5.

המשיבה ערערה על גזר הדין, וביום 25.04.2022 ערעורה התקבלה. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי כפירת המבקש בביצוע העבירה מצדיקה הטלת קנס בשיעור גבוה יותר מגובה הקנס המקורי, ולמצער חיובו בתשלום הקנס המקורי.

בהקשר זה פורט, כי אין בעובדה כי פעולת המבקש נעשתה בשל חוסר תשומת ליבו כדי לגרוע מהפגיעה באנשים עם מוגבלויות הזקוקים לחניה זו – ועל-כן לשם קידום תכלית ההרתעה יש לחייב את המבקש בתשלום הקנס המקורי בסך 1,000 ש"ח.

לצד האמור, חייב בית המשפט המחוזי את המבקש בתשלום הוצאות ערעור המשיבה בסך 500 ש"ח.

טענות הצדדים

טענות המבקש

6.

לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה עת שהחליט לחייבו בתשלום הוצאות ערעור המשיבה בסך 500 ש"ח, ובקשתו התמקדה אך בסוגיה זו.

7.

המבקש סומך ידיו על רע"פ 7215/20 זגורי נ' עיריית חולון (03.11.2020), שם נקבע כי אין מקום להטיל הוצאות בהליך פלילי אך משום שלא נמצא ממש בערעורו. בתוך כך הודגש, כי קביעה זו מקבלת משנה תוקף במקרה כגון דא, בהינתן שהערעור על גזר דינו של בית משפט השלום הוגש על-ידי המשיבה כאמור.

כך פורט, כי על הטלתן של הוצאות משפט בהליך הפלילי להיעשות במשורה, ואילו בנסיבות המקרה דנן לא נפל פגם בהתנהלותו הדיונית של המבקש – בשים לב גם לעובדה כי הערעור הוגש מטעם המדינה.

8.

עוד צוין, כי המשיבה כלל לא ביקשה בגדרי הערעור לחייב את המבקש בתשלום הוצאותיה – כאשר קביעה זו של בית המשפט המחוזי התקבלה בהיעדר נימוק.

טענות המשיבה

9.

בהחלטתי מיום 08.06.2022 הוריתי למשיבה להגיש תשובתה, וזו הוגשה ביום 30.06.2022.

10.

לטענתה, נסיבות המקרה דנן אינן עונות לתנאים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לשם מתן רשות ערעור. כך, בקשת המבקש ממוקדת בעניינו הפרטני, היינו בהוצאות שהושתו עליו, ואילו אין מדובר אלא בהפעלת הסמכות המוקנית לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 79 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

11.

זאת ועוד, המשיבה סבורה כי המניע לבקשת המבקש להישפט אינו עולה בקנה אחד עם התכלית לשמה קיימת אפשרות זו. כך, המבקש ייחל להפחתת גובה הקנס, בעוד שאכיפה עבירות באמצעות ברירת משפט נועדה לספק מענה לגורמים בעלי טענת חפות ממשית.

12.

בהינתן שלא עלה בידי המבקש להמציא טעם מיוחד המצדיק את הפחתת סכום הקנס כנדרש בהתאם להוראות סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, נטען כי מדובר בהליך סרק שהביא להשחתת זמן שיפוטי יקר – ולפיכך לא נפל כל פגם בהשתת הוצאות על המבקש.

דיון והכרעה

13.

היום, 07.07.2022, נערך לפניי דיון בנוכחות הצדדים ביחס לרכיב ההוצאות. בפתח הדיון הדגשתי, כי השתת הוצאות המדינה על המבקש נעשתה חרף העובדה כי מדובר בערעור שהוגש מטעמה, וכאשר לא ראתה היא לנכון לעתור לקבלת סעד מעין זה בערעורה.

על-כן, המלצתי לבאת-כוח המדינה לוותר על תשלום הוצאות הערעור מצד המבקש – וזו נעתרה להמלצתי.

14.

משהתקבלה הסכמת באת-כוח המדינה, מצאתי לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כבערעור על-פי הרשות שניתנה. עוד ראיתי לנכון לקבל את הערעור.

15.

סוף דבר: הערעור מתקבל כך שרכיב ההוצאות שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל בזאת.