רע"פ 3586/03 נאדר הוואש נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

זהו גלגולו השני של העניין.

1.המבקש נמצא אשם, בבית-משפט השלום בירושלים, בעבירות של ניסיון לבצע גניבת רכב, פריצה לרכב, חבלה ברכב, ושהייה בישראל שלא-כחוק, שבוצעו ביום 19.7.98, בשעות-הלילה. לא הייתה מחלוקת כי המבקש נלכד בחברת שניים אחרים (להלן: השניים) במכונית שנהג בה, וכי השניים ביצעו את העבירות שיוחסו להם, בעוד שהוא הסיע אותם והמתין להם בעת ביצוען. בנוסף, העידו שני שוטרים, שצפו בנעשה, כי התנהגות המבקש העידה על שהיה הוא שותף לעבירות השניים. בעדותו בבית-משפט השלום, אחד השוטרים סיפר לראשונה כי המבקש, בהיותו במכוניתו, פתח את החלון שלידו, הוציא את ידיו ומחצית גופו מתוך החלון וסימן לשותפיו לפרוץ למכונית האופל אליה הם פרצו.

בעדותו בבית-משפט השלום כאמור, לא חלק המבקש על עצם העובדה שהסיע את השניים, אלא טען שהוא נקלע בתום-לב לחברתם, לאחר שביקשו הם כי יסיעם. המבקש הוסיף וטען כי סיפורו של השוטר על שהוציא הוא את גופו מהחלון הפתוח אינו יכול להיות נכון. שכן, במכוניתו, שנתפסה על-ידי המשטרה, ניתן להיווכח בנקל כי בשל תקלה אין החלון האמור יכול להיפתח פתיחה מלאה. אלא שבקשתו, בגדר הגנתו, לאפשר בדיקת טענתו זו, נדחתה. בית-משפט השלום התחשב במצבו המשפחתי של המבקש, ודן אותו לעונש קל, שמונה חודשי מאסר על-תנאי ו-18 ימי מאסר בפועל, שכבר רוצו באותה העת בימי מעצר.

2.או-אז, והיה זה כבר שנת 2000, שני הצדדים ערערו לבית-המשפט המחוזי בירושלים. ערעור המדינה התקבל וערעור המבקש נדחה. בית-המשפט המחוזי ציין כי אף אם טעה בית-המשפט המחוזי במסקנתו לעניין החלון, קיימות ראיות מספיקות להרשעת המערער. אלא שלדידו נסיבותיו האישיות של המבקש לא הצדיקו את העונש הקל. ועל-כן, הועמדה תקופת מאסרו בפועל של המבקש על תשעה חודשים.

הבקשה להרשות ערעור שהגיש המבקש לבית-משפט העליון, התקבלה בהסכמת המדינה. שכן, התברר כי עוד טרם הדיון בבית-המשפט המחוזי נבדקה טענתו של המבקש בדבר החלון ונמצאה היא נכונה, אך המדינה לא גילתה דבר זה לבית-המשפט המחוזי. פסקי-הדין של בית-משפט השלום ושל בית-משפט המחוזי בוטלו בהסכמה והדיון הוחזר לבית-משפט השלום, למען ישמע הוא את הראיה הנוספת בדבר החלון, ובהתחשב בו, יכריע מחדש בפרשה.

3.ואכן, שמע בית-משפט השלום את הראיה החדשה, אך וחזר והרשיע הוא את המבקש, תוך שציין שגם אם יתעלם מעדות השוטר, הרי שדי בראיות הנסיבתיות ובעדות השוטר השני כדי להרשיעו. עם זאת, סבור היה בית-משפט השלום כי לנוכח השנים שחלפו מאז מתן גזר-דינו הראשון, יש להחזיר על כנו את עונש המאסר בפועל, שגזר הוא בסיבוב הראשון, וזאת חרף קבלת ערעור המדינה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

שני הצדדים שבו וערערו לבית-המשפט המחוזי. גם הפעם המדינה לא גילתה לבית-המשפט המחוזי כי ידעה שהמבקש צודק בטענתו עוד לפני שניתן פסק-הדין הראשון במחוזי. ועל-כל-פנים, ביום 18.3.03, גם בית-המשפט המחוזי חזר על גזר-דינו מהסיבוב הראשון, באשר לעונש המאסר בפועל, ובכך, דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעור המדינה.

4.מכאן לבקשה שבפנינו, שהוגשה ביום 15.4.03, שמאז הגשתה כמעט וחלפה לה שנה נוספת.

שמענו את טענות הצדדים, ומשמסכימים אנו עם קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה די במכלול הראיות כדי לבסס את ההרשעה, לא מצאנו מקום למתן רשות ערעור כנגדה. אך לא כך הוא לעניין העונש, לגביו החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הייתה היא הודעת ערעור.

נראה לנו, כי לנוכח השתלשלות האירועים, שנמשכה שנים מספר, דבר המכונה "תקלה" אף בפי המדינה, ולנוכח העובדה כי במשך שנים אלה לא הסתבך המבקש בפלילים, לא היה מקום להגיש ערעור שני על העונש. ועל-כל-פנים, לא היה מקום להתערבות בית-משפט המחוזי בעניין זה, ונתקיימו הנסיבות המצדיקות מתן רשות ערעור.

אנו מקבלים איפוא את הערעור, מבטלים את גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי, ומחזירים על-כנו את גזר-דינו של בית-משפט השלום.