רע"פ 3622/11 שלמה ישראל נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי-מרכז (סגן הנשיא טל, השופטים ד"ר סטולר ואמיר) בתיק ע"פ 35581-12-10 מיום 3.4.11, שבגדרו נדחה ערעור המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופט ד"ר קובו) בת"פ 3583/06 מיום 8.11.10. על המבקשים נגזרו שלושה חודשי מאסר אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים שלא יעבור עבירה שעניינה אלימות ופיצוי המתלונן בסך של 1,000 ש"ח. על המבקש 2 הוטלו בנוסף גם שישה חודשי שלילת רישיון נהיגה מותנית לתקופה של שנה שלא יעבור עבירת אלימות. הפרשה עניינה תקיפה בשל מה בכך.

רקע והליכים קודמים

ב.

למבקשים, אב ובן, יוחסו עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-380(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977, ולמבקש 2 יוחסה אף עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בשנת 2005, עת היו המבקשים בתחנת דלק, צפר מבקש 2 למתלונן שניקה את שמשות רכבו, וכן דיבר אליו בבוטות; ובמקביל יצא המבקש 1 מן הרכב אל עבר המתלונן. בניסיון להרגיע את הרוחות, הזדהה המתלונן כשוטר ואף נסע מהמקום האירוע מרחק של כ- 30 מטרים . המבקשים נסעו אחריו, חסמו את דרכו, ובעודו יושב ברכב, התנפלו עליו וחבטו בו יחדיו בכל חלקי גופו. המתלונן ניסה להגיע לנרתיק נשקו, אולם המבקש 2 ניסה לקחת את הנרתיק מידיו. בהמשך, ניסה המתלונן להימלט בריצה לשטח כורכר ואף ניסה להרתיע את המבקשים תוך איום בשימוש בנשק, זאת לאחר שהוציא מתוכו את המחסנית, המבקשים המשיכו לתקוף את המתלונן, הפילו אותו ארצה ובעטו בצלעותיו ובבטנו. לאחר ניהול הוכחות, הרשיע בית המשפט את המבקשים בתקיפה, אם כי זיכה את המבקש 2 מעבירת האיומים שיוחסה לו. לאחר הכרעת הדין, אוחד התיק דנן יחד עם ת"פ 1271/09 שבו הורשע המבקש 2 בעקבות הודאתו באישום נוסף, והוא נהיגה נמהרת ורשלנית לפי סעיף 388(1) לחוק העונשין בגין כך שנסע אחר רכבה של פלונית, חסם את רכבה בכוונה למנוע ממנה להמשיך בנסיעתה, ולאחר שחמקה נסע אחריה, עקף אותה וגרם לה לרדת ברכבה לשולי הכביש ולבלום במהירות, תוך שהוא צועק לעברה "הלוואי שתמותי". בגזר הדין התייחס בית המשפט לכך שהמבקשים נעדרי עבר פלילי, לתסקירים החיוביים של שירות המבחן, ובסופו של יום נתן לבו גם לחלוף 5 שנים ממועד העבירות ועד גזר הדין.

ג.

ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה. בערעור נטען, כי בית משפט השלום לא ייחס את המשקל הראוי לעברם הנקי של המבקשים, לחלוף הזמן וכן לכך שדי בעצם ההרשעה כדי להרתיע את המבקשים במבט צופה פני עתיד. בית המשפט המחוזי קבע, כי בית משפט השלום נתן דעתו למכלול השיקולים הצריכים לעניין. בנוסף, ציין בית המשפט שאת התמשכות ההליכים יש לזקוף גם לחובת המבקשים, שכן הם שבחרו לנהל משפט הוכחות תוך הטרחת המתלונן ועדי תביעה אחרים לדוכן העדים. עוד הוסיף בית המשפט, כי העונש שהושת על המבקשים "סביר ואפילו נוטה לקולא, גם בהתחשב בנסיבות המקלות".

הבקשה

ד.

בבקשה הנוכחית חזרו המבקשים, בין היתר, על נימוקיהם בערעור. נטען, כי בית משפט השלום לא נתן את המשקל הראוי לעברו של מבקש 1 אשר שירת בעבר כאיש קבע וכשוטר הנעדר עבר פלילי, וכן לעובדה שמבקש 2 ביצע את העבירות דנן שעה שהיה בן 21 שנים, ומדובר במעידה חד פעמית. המבקשים מציינים כי גם תסקיר המבחן ציין שמדובר במעשים אשר אינם תואמים את אורח חייהם. הוסף, כי יש בעונש המאסר שנגזר כדי להוות מכשול בפני המבקש 2 להגשמת שאיפותיו.

הכרעה

ה.

אין בידי להיעתר לבקשה. חרף הניסיון להעטות על הבקשה אצטלה עקרונית, בחינת השגותיהם של המבקשים כולן מגלה כי הן נשענות על נסיבותיהם האישיות, ואין מקום ככלל להידרש לכך בגלגול שלישי; אין עסקינן בחריגים הנדירים לכך. בקשתם לרשות ערעור אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, ואין בה היבט ציבורי עקרוני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003)); הכלל מיושם ביתר שאת מקום שבו עניינה של הבקשה בהשגה על גזר הדין, כבנידון דידן (רע"פ 149/88 אדוארד טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה

(טרם פורסם, 3.1.88).

ו.

המבקשים גידפו את המתלונן, אדם זר להם, בתחנת דלק, ולאחר שניסה

להרגיע את הרוחות ואף הציג עצמו כשוטר והתרחק מהם, רדפו אחריו והכו אותו באכזריות. הנוהג כך אדם מן היישוב? הכסדום היינו לעמורה דמינו? כמותי כבית המשפט המחוזי, סבורני כי ריצוי שלושה חודשי מאסר בעבירות שירות מהוה ענישה מקלה, אם לא מקלה מדי, גם בהתחשב בשלל הנסיבות שהעלו המבקשים. יודגש, כי כעולה מתסקיר שרות המבחן, המבקש 1 הכחיש התנהגות אלימה מצידו ושלל כל צורך בהתערבות טיפולית. יש לקוות כי לקח הפרשה העגומה יילמד והמבקשים ישובו לחיים נורמטיביים.

ח.

לא היה מקום לבקשה, ואין להיעתר לה.