רע"פ 3650/00 אליהו ג'רנו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המבקש, קצין משטרה, הובא לדין ביחד עם שניים אחרים, שוטרים אף הם, והעובדות אשר יוחסו להם בכתב האישום הן אלו:

א.בחודש יולי 1995 הגיע אחד, צח סעדה (להלן: ה"מתלונן") לפאב, ומשלא ניתן לו להיכנס פנימה, החל להתפרע. למקום הוזעקה ניידת משטרה והמתלונן נעצר והובל לתחנת משטרת עירון.

ב.לאחר סיום החקירה שוחרר המתלונן לדרכו, אך בינתיים נודע לשוטרים כי קיים נגדו צו של בית המשפט למעצר בית, אותו הפר ביציאתו לפאב, ועל כן הם נסעו בעקבותיו ושבו ועצרו אותו.

ג.המתלונן נחקר על ידי השוטר שלמה מטרי, נאשם מס' 1 בכתב האישום (להלן: "מטרי"). במהלך החקירה התפתחו חילופי דברים, ומטרי הכה את המתלונן בראשו וגרם לו חבלה. על פי גרסת המשיבה, לאירוע התקיפה היה עד השוטר סעיד עזאב (להלן: "סעיד"), נאשם מס' 2 בכתב האישום, אשר גם דיבר על ליבו של המתלונן להימנע מהגשתה של תלונה. על פי הנטען, סעיד עשה זאת בידיעתו ובהסכמתו של מטרי, ולמתלונן הובטח בתמורה כי ישוחרר ממעצרו, על אף שנמצא מפר את צו בית המשפט.

ד.על פי האמור בכתב האישום, גם המבקש, אשר שימש אותה עת קצין תורן בתחנה, הוכנס לתמונת האירועים, והוא שיחרר את המתלונן על אף שידע כי הוא הפר את הצו בדבר מעצר בית. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המבקש וחבריו לא תיעדו את האירועים בדו"ח, ולא מסרו לרשויות התביעה והמשפט שהמתלונן הפר את צו בית המשפט.

על רקע כל אלה, כך טענה המשיבה, ניסו המבקש וחבריו להניע את המתלונן, בדרך של איומים ומתן טובת הנאה, שבחקירה על פי דין לא ימסור הודעה. כן נטען, כי השלושה עשו מעשיהם בכוונה להכשיל הליך שיפוטי, וחטאו במעשה מרמה או הפרת אמונים.

המבקש, אשר כפר בעובדות שיוחסו לו, טען שאת המתלונן הוא שיחרר לא מהטעמים שבהם נקבה המשיבה, אלא מאחר ולא הוצג בפניו הצו בדבר מעצר בית, וללא צו כזה הוא לא ראה את עצמו מוסמך לעצור אדם.

בית משפט השלום דחה את גרסת המבקש, הרשיע אותו ואת חבריו בעבירות אשר יוחסו להם, וגזר לכל אחד מהם חמישה חודשי מאסר ועשרה חודשי מאסר על תנאי.

2.המבקש לא השלים עם הרשעתו והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, אך ערעורו נדחה. בית המשפט לא ראה מקום להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו בערכאה הראשונה, הואיל ואלה התבססו על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט השלום מהעדים אשר הופיעו בפניו. במצב זה, לא נותר לבית המשפט המחוזי אלא לחזור על תמצית ממצאיה של הערכאה הדיונית, ובאשר למבקש, צוטטו הדברים הבאים מתוך הכרעת הדין:

"נאשם זה שהיה הקצין התורן הממונה על התחנה העיד עדות בלתי אמינה ומופרכת בניסיון להרחיק עצמו מהעבירות המיוחסות לו. הוא ניסה להתנער מאחריותו לאירוע שהתרחש על אף היותו הקצין האחראי על התחנה בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום. גרסאותיו של הנאשם 3 ... אינן ראויות לאמון.

...

כל הנאשמים פעלו בצוותא כאשר כל שרשרת הפיקוד החל מנאשם 1 וכלה בנאשם 3, עשתה יד אחת כדי למנוע הגשת תלונה מצד המתלונן נגד נאשם 1 בתמורה להתעלמות מהפרת הצו ושחרורו לביתו באישור נאשם 3. חוליה אחת באירוע שזורה לחוליה שאחריה החל מהתקיפה דרך הסולחה ועד השחרור".

3.בבקשה המונחת בפנינו עותר המבקש לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בא כוחו המלומד של המבקש, עו"ד גלזר, היה ער להלכה הפסוקה לפיה לא ניתנת רשות לערעור שני, אלא במקום בו נטענת טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, הראויה לבירור נוסף על אף שכבר נדונה בשתי ערכאות (בר"ע 103/82, חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123, 126). על פי השקפתו של עו"ד גלזר, שאלה מסוג זה קיימת בעניינו של שולחו, וכך הגדיר אותה:

"האם יש בידי שוטר, לרבות קצין, סמכות לעצור ו/או לכלוא אדם על סמך חשש לקיום צו מעצר או חשש להפרת החלטה שיפוטית, כשצו זה אינו בפניו, דהיינו, האם לשוטר סמכות מעצר על סמך ידיעה כללית על קיומו של הצו, וזאת בניגוד להוראות מס"מ (מחלקת סיור ומבצעים) של המטה הארצי 02-229-02 המחייבת לא לבצע צו עם פגם המונע ביצוע, קל חומר כשצו אינו בנמצא".

בא כוח המבקש טען, כי מעבר לחשיבותה הכללית של השאלה האמורה, התשובה עליה עשויה להשליך גם על גורלו של שולחו, ומכאן הבקשה לרשות ערעור. על פי השקפתו, אסור היה לשוטרים לעצור את המתלונן מבלי שצו בית המשפט היה בידם, ועל כן אין למצוא פסול בהחלטת המבקש לשחרר את המתלונן.

4.אינני יכול להצטרף למסקנתו של בא-כוח המערער, ודעתי היא שדין הבקשה להידחות.

גם אם אניח כי השאלה אותה הציג בא כוח המערער, הנה נכבדה ובעלת חשיבות כללית, אין בה, על פי השקפתי, כדי לשנות דבר מהתוצאה אליה הגיע בית משפט השלום.

על מנת לפשט את הדברים, אהיה מוכן להניח כי התשובה לאותה שאלה שהציג עו"ד גלזר, היא זו המיטיבה עם המבקש, לאמור, שהוא לא היה מוסמך לכלוא את המתלונן מבלי שהוצגה לו ההחלטה בדבר מעצר בית. אך בכך לא די כדי להוביל לזיכוי, הואיל ובסיסה של ההרשעה היה שונה.

עיון בהכרעת דינו של בית משפט השלום מעלה, כי ממצאיו החשובים היו אלה:

א.המתלונן הותקף ונחבל על ידי מטרי.

ב.סעיד היה זה שפנה למתלונן לאחר שהוכה, וביקש לפייסו ולשכנעו שלא יגיש תלונה.

ג.על פי הגרסה שמסר מטרי בחקירתו (ההודעה ת1/ בעמ' 4), ובעדותו (עמוד 44), היה זה המתלונן שאישר באוזניו כי קיימת החלטה של בית המשפט המחייבת אותו לשהות במעצר בית, ואת המידע הזה העביר מטרי למבקש.

ד.בית המשפט הוסיף וקבע, כי המבקש ידע, עובר להחלטה לשחרר את המתלונן, כי זה הותקף על ידי מטרי, ונערכה "סולחה" ביניהם.

ה.מי ששחרר את המתלונן היה המבקש-עצמו, ולעניין זה קבע בית המשפט, שהמבקש עשה זאת לא משום שלא הוצג בפניו צו המעצר, אלא ממניע פסול אחר: הרצון להניע את המתלונן שלא להגיש תלונה נגד מטרי. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העובדה שהאירועים אשר נדונו בתיק זה לא תועדו בכתובים על ידי המבקש וחבריו, יש בה להעיד על הקשר שקשרו השלושה לטשטש עקבות אשר עלולות היו להסגיר את ניסיונם לחלץ את מטרי מהצרה אליה נקלע עקב הכאתו של המתלונן.

5.העולה מהאמור הוא, שגם אם אניח לטובת המבקש, כי ממצא לפיו הוא היה מוסמך לעצור את המתלונן גם ללא צו מעצר, הנו ממצא שגוי, עדיין לא יהיה בכך כדי לשנות דבר מהתוצאה המרשיעה אליה הגיע בית משפט השלום. במצב זה אין מנוס מהמסקנה הנוספת, שלא סוגיה בעלת חשיבות כללית ביקש עו"ד גלזר להעמיד לליבון בערכאה שלישית, וכל רצונו הוא למעשה שבית משפט זה ישוב ויבחן את ממצאיה של הערכאה הראשונה, עובדתית ומשפטית, וכידוע, לא לכך נועד ההליך של ערעור שני.

מכאן המלצתי לחברי לדחות את הבקשה.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' ריבלין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.