רע"פ 3659/08 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט השלום לנוער בנצרת קבע, בהסתמך על הודאת המבקש, כי הוא השליך חזיז דולק למגרש כדורגל בעת שנערך בו משחק, ובכך ביצע שתי עבירות - עיסוק בחומר נפץ שלא כחוק, לפי סעיף 19(א) לחוק חמרי נפץ, התשי"ד-1954, והתנהגות פרועה במקום ציבורי, לפי סעיף 216(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך, נגזרו למבקש 30 ימי מאסר, חמישה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 750 ש"ח והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 3,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירות אלימות.

2.

בית-המשפט המחוזי לנוער בנצרת דחה את ערעור המבקש כנגד הרשעתו, וקיבל באופן חלקי את ערעורו על חומרת העונש, במובן זה שביטל את עונש המאסר שהושת עליו, ותחתיו חייב אותו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות. יתר רכיביו של העונש, נותרו על כנם.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש לקבל רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, והיא מכוונת הן לביטול ההרשעה והן להקלה בעונש. נטען, כי בית-המשפט קמא נמנע מלהתחשב בהמלצתו של שירות-המבחן להימנע מהרשעה, ואף נמנע ממתן משקל הולם לגילו הצעיר של המבקש, לפגיעה שתיגרם לו ולעתידו אם יישלח למאסר, ולְהיות העבירה אותה ביצע מעידה חד-פעמית. עוד טוען המבקש, כי הזכויות הדיוניות העומדות לו מתוקף היותו נאשם בהליך פלילי, מחייבות לאפשר לו "לטהר את שמו ולהגן על חירותו".

4.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה למתן רשות לערער. ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש אינו נמנה עם אלה, הואיל ובקשתו עוסקת בנסיבותיהן הפרטניות של העבירות אותן ביצע ונסיבותיו שלו. אלה נדונו בידי שתי ערכאות, ואין מקום לבנן בפני ערכאה שלישית. אף לגופה דין הבקשה להידחות. המבקש לא הצביע על טעמים שיש בהם כדי להקים חריג אשר יצדיק הימנעות מהרשעתו. לעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי:

"חומרת העבירה, היותה נפוצה דווקא בקרב בני נוער והסיכון שיצר לציבור, מחייבת הרשעתו של הקטין. מדובר בבחור צעיר, אשר לא גילה את אחריות אותה ניתן היה לצפות מנער בגילו, וככל הנראה גם איננו מקבל על עצמו את מלוא האחריות למעשים כיום. כל אלה, מחייבים ליתן משקל ראוי לשיקולי ההרתעה, ביחס לציבור בכללותו, ולמערער עצמו" (עמ' 9 לפסק-הדין).

חרף דברים אלה, היפים אף לעניין העונש, הקל בית-המשפט קמא עם המבקש, ונראה כי נהג כך נוכח נסיבותיו האישיות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.