רע"פ 3677/06 איליה ברקול נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בראשון-לציון נטען, כי ביום 14.9.98 איים המבקש ותקף שלא כדין את סגן המנהל הכללי לענייני תשתיות ותחבורה בעיריית חולון (להלן:"לביא") שעה שזה היה בחדרו. בגין כך יוחסו למבקש עבירות של תקיפת עובד ציבור, איומים והסגת גבול, עבירות לפי סעיפים 381(ב), 192 ו-447 (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בית-משפט השלום הרשיע את המבקש, ובעקבות כך גזר לו מאסר על-תנאי וקנס בסך 1,500 ש"ח.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שם טען כי בפני הערכאה הדיונית לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לצורך ההרשעה. עוד נטען, כי בית-המשפט שגה בהערכת מהימנותם של העדים שהופיעו בפניו, וכי בניהולו של ההליך הפלילי נפלו פגמים. טענתו האחרונה של המבקש כוונה בעיקר לכך שחקירתו הנגדית של המתלונן הופסקה, לשיטתו, בטרם עת, ולכך שבקשתו להגיש את הודעתו של המתלונן במשטרה, נדחתה. לבסוף, טען המבקש כנגד חומרת העונש שנגזר לו.

3.בית-המשפט (סגן הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר), דחה את ערעורו של המבקש על כל חלקיו, תוך שהוא מאמץ את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט השלום. ביחס להרשעה בתקיפה ציין בית-המשפט כי "... משהוכח ומשנקבע כי המערער אכן תקף את המתלונן, במהלך האירוע הספציפי המתואר בכתב-האישום, שוב אין חשיבות לשאלה אם התקיפה בוצעה בדיוק באופן המתואר ... מה גם, שהפרטים המתוארים בכתב-האישום כלל אינם רחוקים מהפרטים שהוכחו בבית משפט קמא" (עמ' 16 לפסק-הדין). עוד הודגש, כי בטענותיו של המבקש בדבר ניהולו הלקוי של ההליך בעניינו - אין ממש, הואיל ובית-המשפט ניהל את הדיון בצורה עניינית וראויה, ואף אפשר, בסופו של דבר, את הגשת הודעתו של המתלונן במשטרה כראיה. לבסוף נקבע, כי העונש שנגזר למבקש נוטה בבירור לקולא, ולפיכך אין מקום להתערב בו.

4.כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, על יסוד הטענה לפיה הרשעתו בעבירה של תקיפת עובד ציבור, נסמכה על עובדות שלא הופיעו בכתב-האישום, וכי משלא הוכחו העובדות המקוריות שנטענו נגדו, היה על בית-המשפט לזכותו. בנוסף, שב המבקש וטוען כנגד הגבלתה של החקירה הנגדית. יתר השגותיו של המבקש מכוונות להשיג כנגד ממצאי עובדה ומהימנות השזורים בפסקי-דינן של ערכאות קמא.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת רק מקום בו עולה שאלה, לרוב משפטית, לה נודעת השלכה כללית. הבקשה שבפני אינה מסוג זה. זאת ועוד, לא מצאתי ממש בטענתו של המבקש, לפיה היה מקום לזכותו מעבירה של תקיפת עובד ציבור, משום שלא הוכח כי זו בוצעה בדרך המתוארת בכתב-האישום. בית-משפט השלום קבע, כממצא שבעובדה, כי המבקש תקף את המתלונן בכך שהושיב אותו בכוח על כיסאו ודחף אותו, ולעניין זה, מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה די בממצא זה כדי לגבש את יסודותיה העובדתיים של עבירת התקיפה של עובד ציבור.

טענתו של המבקש בדבר הגבלת זמן החקירה הנגדית שנוהלה מטעמו, דינה להידחות אף היא. ברי, כי בצד הרצון להבטיח הליך הוגן וראוי, אשר בגדרו מתאפשרת לצדדים הצגת גרסאותיהם במלואן, עומד גם הצורך להבטיח קיומו של דיון ענייני ויעיל, ובידי בית-המשפט מסורים "הכוחות והסמכות לשלוט בהליכי המשפט ולכוונם, ובכלל זה גם להתערב בנסיבות מתאימות באופן ניהול החקירה הנגדית, כאשר היא נערכת בדרך בלתי אפקטיבית ובלתי יעילה ומקום שאין בה כדי לקדם את בירור האמת, והיא צורכת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך" (ע"פ 98/ 5329 אחמד דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד

נז (2) 273, 281). מכך נובע, כי לא היה כל פסול בהגבלת זמן החקירה הנגדית, ככל שבגדר הזמן שהוקצב לכך ניתן היה לנהל חקירה עניינית ומלאה. כך קבע בית-המשפט המחוזי, וכך קובע אף אני.

לבסוף, לא מצאתי מקום לשעות גם ליתר השגותיו של המבקש, שכן בגדרן של אלו עותר הוא להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות, וכידוע, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור לעשות זאת, לא כל שכן, כאשר מדובר בערעור בגלגול שני.

הבקשה נדחית.