רע"פ 3684/01 שי נבו נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"פ 70002/01 (כב' השופטים י' גולדברג, א' גרוניס, ע' פוגלמן) מיום 23.4.2001, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה בת"פ 1529/00 (כבוד השופטת ל' צבר) מיום 26.11.2000.

1.המבקש הואשם בסחר בסם מסוכן על פי סעיפים 13 ו- 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973; ובהכשלת שוטר על פי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. ביום 26.11.2000 הודה המבקש, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בו ביום נגזרו על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; קנס בסך 25,000 ש"ח; ופסילה מקבלת רשיון נהיגה למשך 12 חודשים החל מיום מתן גזר הדין "ובכפוף לס' 42 לפקודת התעבורה" (עמ' 11 לגזר דינו של בית משפט השלום; להלן: "הוראת הפסילה").

2.המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי על חומרת העונש. בערעורו התמקד המבקש בהוראת הפסילה. לטענת המבקש, תקופת הפסלות שהושתה עליו הינה תקופה ארוכה, שעתידה להסב לו נזקים כספיים-כלכליים עת יבקש לחדש את רשיונו ולהשתלב בשוק העבודה. בית המשפט המחוזי מצא קושי בפרשנות הוראת הפסילה: מחד גיסא קבע בית משפט שלום, כי מניין תקופת הפסילה יחל מיום מתן גזר הדין . מאידך גיסא - סויגה קביעה זו "בכפוף להוראת סע' 42 לפקודת התעבורה". ודוק: סעיף 42(ג)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע, כי בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במנין התקופה בה נושא הנאשם עונש מאסר על עבירה שבגללה נפסל. סתירה פנימית לכאורית זו בגזר דינו של בית המשפט שלום, הביאה את בית המשפט המחוזי למסקנה, כי היא "אמורה לפעול לזכותו של המערער, כך שיש לחשב את התקופה, לפי הפירוש המקל, היינו - מיום גזר הדין" (פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עמ' 3). בהתחשב בפרשנות מקלה זו, לא ראה בית המשפט המחוזי לנכון לקצר את תקופת הפסילה.

3.על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור ביום 9.5.2001. בבקשתו חוזר המבקש וטוען, כי יש להקל עמו ולקצר את תקופת הפסילה. את בקשתו סומך המבקש על מספר טעמים: פסילת רשיון נהיגה למשך 12 חודש דורשת הוצאה מחודשת של רשיון הנהיגה; הוצאה מחודשת של רשיון הנהיגה תטיל על המבקש עול כספי ניכר המתווסף על הקנס שכבר הושת עליו; קיצור תקופת הפסלות, ולו ביום אחד, לא תפגע באפקטיביות הענישה, אך היא תמנע מן המבקש לשאת בנטל הכלכלי האמור. ביום 13.5.2001 התבקשה תגובת המדינה, וזו הביעה (ביום 29.5.2001) את התנגדותה לבקשת רשות ערעור זו.

4.לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בתי המשפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה יעניק רשות ערעור מצב בו מראה המבקש, כי עניינו מעורר שאלה בעלת חשיבות עקרונית, שראוי כי בית משפט זה ייתן עליה דעתו לאחר ובנוסף לדעתן של ערכאות קמא (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128). עניינו של המבקש לא מעלה כל שאלה עקרונית או כללית של מדיניות. פסק הדין של שתי ערכאות קמא משקף שקלול הנסיבות הרלבנטיות בעניינו של המבקש, לרבות הרשעותיו הקודמות של המבקש. אין מקום להורות כי בית משפט זה יבחן את עניינו של המבקש בפעם השלישית. כמו כן, אין בית משפט זה נוהג לתת, דרך כלל, רשות ערעור בערכאה שלישית שנסובה אך על חומרת העונש (ראו, למשל, רע"פ 48/00 מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5823/99 נעים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המבקש לא הראה כל סיבה המצדיקה חריגה מכלל זה.

5.לאור האמור איני מוצא מקום להיעתר לבקשת המבקש למתן רשות ערעור. הבקשה נדחית.