רע"פ 3691/08 מוחמד קעדאן נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בחדרה הרשיע את המבקש, בתום שמיעתן של ראיות, בשורה ארוכה של עבירות גניבה בידי מורשה, גניבה ממעביד, ורישומים כוזבים במסמכי תאגיד – עבירות לפי סעיפים 393(2), 391 ו-423 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נקבע, כי בעת שהועסק כפקיד בנק, ניצל המבקש את גישתו החופשית למערכת הממוחשבת של הבנק כדי להעביר לחשבונות של מקורביו כספים, שאת חלקם גנב מתוכניות חסכון של לקוחות הבנק, וחלקם גנב על ידי חיוב חשבונות של לקוחות בעמלות אותן שלשל לכיסו. הסכום הכולל אותו נטל המבקש עומד, לגרסת המשיבה, על כ-700,000 ש"ח. בעקבות כך, נגזרו לו 33 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם קנס בסך 60,000 ש"ח.

2.

בית-המשפט המחוזי בחיפה דחה את בקשת המבקש להגיש ראיה בשלב הערעור, ראיה אשר הוספתה נתבקשה על דרך של מתן הוראה לבנק להציג את רשומת העובד של המבקש ביחידת המחשוב, בה אמורים להיות מפורטים קוד הכניסה שלו למערכת המחשוב ומספרו הסודי לאורך שנות עבודתו בבנק. נקבע, כי למבקש "הייתה הזדמנות להזמין עדים ומסמכים כאוות נפשו, ולהתייחס לראיה האמורה, אך הוא לא עשה כן", וכי מכל מקום, הראיה שהוספתה נתבקשה כלל אינה בנמצא (עמ' 13 לפסק-הדין). בית-המשפט הוסיף ודחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר לו, בקובעו:

"מסקנתו [ של בית-משפט השלום ] כי הפעולות האסורות בוצעו דרך הקופות של המערער כשרק המערער יכול היה לעשותן... היא נכונה ומבוססת כהלכה" (עמ' 18 לפסק-הדין).

3.

עתה עותר המבקש לקבל רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובכלל זה על ההחלטה לדחות את בקשתו להגשתה של ראייה נוספת. טענה זו נלווית להשגותיו כנגד הרשעתו בדין, הנתמכת באותם טיעונים ששטח בפני בית-משפט קמא. עיקר חיציו של המבקש מופנה כנגד הסתירה הקיימת, לטעמו, בין פסק-דינו של בית-המשפט השלום, בו נקבע כי לרשות המבקש עמדו שני מספרי גישה למערכת הבנקאית, לבין קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה שימש את המבקש מספר אחד בלבד.

4.

דינה של הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי רשות לערער תינתן מקום שנקבע חידוש בהלכה או כאשר עניינו של המבקש מעורר שאלה עקרונית, אשר תחולתה חורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). שאלה מסוג זה אינה מתעוררת במקרה הנוכחי, אדרבא, השגותיו של המבקש מופנות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית, ושבו ונבחנו על ידי ערכאת הערעור, וככאלה אין מקום ללבנן בפני ערכאה שלישית (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 4, (לא פורסם, 17.03.2008)).

אף לגופן אין טענות המבקש עומדות. בית המשפט המחוזי היה ער לקביעתו של בית משפט השלום לפיה היו למבקש שני מספרי עובד שהיו בבחינת "שם משתמש". עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי הוכחו כל אלה: העברת הכספים לקרובי משפחתו של המבקש נעשתה דרך הקופה שלו; פעולות אלו לא יכלו להתבצע ללא ידיעת מספר הגישה של המבקש; הקוד הסודי היה ידוע למערער בלבד. נוכח כל אלה הוסיף בית המשפט ואמר:

"שני המספרים 27284 ו-27287 שייכים [ למבקש ] ומזהים אותו. הוכח כי מספר העובד במערכת הממוחשבת הינו 027287 בצירוף 0026... מעדותו של אליגון עולה כי מספר הגישה של המערער למחשב , כפי שצוין בנ/11 (27284), שגוי , ממילא על כן, אף אם המוצג נ/11 היה חשוף לעין כל הרי שאיש לא יכול היה לעשות בו שימוש שכן מספר הגישה למחשב הוא 27287. וכאמור, הקוד הסודי היה בידיעתו של [המבקש] בלבד.

...על שום כך, קביעתו של בית המשפט [ השלום ] כי ל[ מבקש ] היו שני מספרי גישה למחשב אינה מעלה ואינה מורידה. מסקנתו כי הפעולות האסורות בוצעו דרך הקופות של המערער כשרק המערער יכול היה לעשותן, באמצעות מספר הגישה והקוד הסודי, הידוע למערער בלבד , היא נכונה ומבוססת כהלכה" (עמ' 18 לפסק-הדין).

לא מצאתי כי במסקנה זו של בית המשפט המחוזי, כמו גם בהחלטה שלא להתיר את הגשתה של הראיה הנוספת נפל פגם. ומאחר ולא מצאתי ממש גם בטענותיו האחרות של המבקש, מסקנתי היא כי לא הוכחה עילה לקיומו של ערעור שני.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.