רע"פ 3716/08 לואי נאצר אלדין נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום (ת.פ. 1797/07), המייחס לו עבירה של השתתפות בהתפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו לפי סעיף 274 + 25 לחוק העונשין; עבירה של הכשלת שוטר לפי סעיף 275 לחו העונשין ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, באישום הראשון, ביום 9.2.07 לאחר תפילת יום השישי בהר הבית, בשעה שאינה ידועה, באזור שער המוגרבים בירושלים, השתתף המבקש בהתקהלות אסורה, שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור וניסה לתקוף את השוטרים שהיו במקום בנסיבות מחמירות (להלן: ההתקהלות האסורה). במהלך ההתקהלות האסורה, זרק המבקש מספר אבנים לעבר השוטרים.

לפי הנטען בכתב האישום, באישום השני, ביום 18.8.06 בשעה 11:15 או בסמוך לה, ברחוב הגיא בירושלים, עשה המבקש מעשים בכוונה להכשיל שוטרים בשעת מילוי תפקידם כדין ואיים עליהם בפגיעה שלא כדין בגופם בכוונה להפחידם או להקניטם. השוטרים הגיעו לביתו של המבקש כדי לעכבו לחקירה אליה הוזמן קודם לכן ולא התייצב, אולם המבקש לא נכח בביתו. בהמשך ראו השוטרים את המבקש ברחוב הגיא וכשהמבקש ראה אותם, שינה את כיוון הליכתו ונכנס לחנות. השוטרים ניגשו אליו ושאלו מדוע לא הגיע לחקירה והמבקש השיב להם בשורה של קללות ואיומים ובין היתר איים: "אני לא מפחד מכם... אני הייתי בכלא ויש לי חברים בכלא, אל תדאגו, אני חמאסנים, כל היהודים זבל". עוד נטען, כי במהלך הנסיעה, אף היכה המבקש במרפק את השוטר שישב לצידו.

בית-משפט השלום (כבוד השופט ח' לי-רן) הרשיע את המבקש – על-פי הודאתו – בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וגזר עליו, ביום 3.7.07, עונש של 3 חודשי מאסר בהם לא ישא המבקש, אלא אם בתוך שלוש שנים מיום גזר-הדין יעבור עבירה שעניינה התפרעות שמעורבים בה השלכת חפצים לעבר שוטרים או מעשה אלימות ויורשע בה בדין בתוך התקופה או לאחריה וכן קנס בסך 3,500 ש"ח שיקוזזו מסכום ההפקדה בת 7,000 ש"ח שהפקיד המבקש בקשר לתיק זה.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בערעורה הלינה המשיבה על קולת העונש וטענה, כי העונש חורג לקולא בשל כך, שאינו מייחס משקל ראוי לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש ולעברו המכביד.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש) קיבל, ביום 26.3.08, את הערעור והוסיף לגזר-הדין עונש מאסר לריצוי בפועל למשך חמישה חודשים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

בא-כוח המבקש מעלה בבקשתו טענות כנגד עונשו של המבקש בלבד, טענות בדבר נסיבותיו האישיות, הודייתו, חרטתו והבטחתו שלא לשוב עוד לסורו.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין במקרה זה מקום להעניק למבקש רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

המבקש מבקש, כאמור, להפחית את העונש שהוטל עליו.

הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערבות בית-משפט זה.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מן הסוג שביצע. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המבקש, הכולל עבירות של אימונים בנשק ללא רשות, שתי עבירות של התפרעות, שתי עבירות של ניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות וחברות בארגון טרור. בגין עבירות אלה ריצה המבקש שני עונשי מאסר בפועל ונראה, כי המבקש לא למד את הלקח והעבירות שביצע במקרה הנוכחי מהווים המשך ישיר של העבירות שביצע בעבר. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל הצדקה להתערבות בית-משפט זה בעונש שהוטל על המבקש.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.