רע"פ 3725/99 אהרון אביב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין ביום 4.10.98 בבית משפט השלום באשקלון. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 1.10.98 בשעה 05:30 או בסמוך לכך, תפס המבקש בחוזקה את ידה של אישתו, סטר בחוזקה על פניה, וגרם לה דימום מהאף ושטף דם ביד. המבקש איים על בתו ועל אישתו שאם יגישו תלונה במשטרה הוא "יקבור" את שתיהן כשיצא מהכלא. בסמוך לכך, נעל המבקש את דלת הבית ומנע מאישתו לצאת החוצה. בגין מעשים אלה הואשם המבקש בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת לחבלה של ממש, איומים וכליאת שווא.

לאחר שמיעת הראיות בתיק, הורשע המבקש בבית משפט השלום באשקלון (כבוד השופט ד' פולוק), בתקיפה בנסיבות מחמירות ובכליאת שווא. בגזר הדין, ציין בית משפט השלום כי המבקש הורשע בעבר פעמיים בגין תקיפת אישתו, וכי שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו. בציינו כי הוא מתחשב בחומרת העבירה, בהרשעותיו הקודמות של המבקש וכן בנסיבותיו האישיות, גזר בית המשפט על המבקש 10 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי, וכן חיוב המבקש לחתום על התחייבות כספית על סך 3,000 ש"ח שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירות דומות לאלה בהן הורשע. בנוסף, הופעל באופן חופף עונש מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים, שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש ואשר תוקפו הוארך בהליך קודם.

המשיבה ערערה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים א' לרון, י' פלפל ונ' הנדל). בית המשפט ציין את המקרים בהם תקף המבקש את אישתו בעבר, ואת ההתחשבות במבקש במסגרת העונשים שהוטלו עליו בהליכים קודמים. בהמשך נקבע:

"בנסיבות אלה, לאחר שלמשיב (המבקש) ניתנו שתי הזדמנויות קודמות ומדובר בתקיפות חוזרות ונישנות של המשיב כלפי אישתו, ראוי היה כבר להחמיר בדין ולהיזקק לאמצעים מרתיעים יותר מאשר אלו שנקט בהם בית המשפט בהזדמנויות קודמות. גם בית המשפט קמא ציין ששירות המבחן נמנע מהמלצה, ציין את חומרת העבירה ואת הרשעותיו הקודמות ואת נסיבותיו האישיות של המשיב, ודן אותו לעונשים כפי שנקבעו, ללא הנמקה מדוע ראה לנכון לפעיל את עונש המאסר על תנאי באופן חופף. כך שלמעשה, הטיל עליו עונש מינימאלי ולא הטיל עליו כל עונש נוסף בשל העבירות שביצע במקרה הנוכחי. בציון נסיבותיו האישיות של המשיב אין לראות נסיבות לקולא...למעשה, מתקבל הרושם שבית המשפט קמא התכוון הפעם להחמיר בדין לעומת הפעמים הקודמות, אך בפועל לא יישם כוונה זו כראוי".

בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי נוכח העובדה שבדרך כלל בית משפט שלערעור אינו ממצה את חומרת הדין, הוא בוחר שלא להחמיר את עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את ערעור המדינה על קולת העונש, במובן זה שקבע כי שתי תקופות המאסר, זו שהוטלה על המבקש וזו שהופעלה באופן חופף, ירוצו במצטבר, כך שבסך הכל יהיה על המבקש לרצות 20 חודשי מאסר בפועל. שאר מרכיבי העונש הושארו בעינם.

על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי נסובה בקשת רשות הערעור אשר לפניי. המבקש טוען כנגד החמרת עונשו. כן טוען הוא כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן כל משקל לכך שהוא המפרנס היחידי בבית; לכך שמאז מעצרו חל שיקום ביחסיו עם אישתו; ולכך שאישתו הביעה בפני בית המשפט המחוזי את רצונה העז לשובו של המבקש הביתה.

לאחר שדנתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. נסיבותיו האישיות של המבקש נטענו בפני בית המשפט המחוזי, נשקלו על-ידו ונדחו. הכלל הוא כי מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת, והופעל נגדו עונש מאסר על תנאי, יישא את תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם ציווה בית המשפט מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות ירוצו בחופף (סעיף 58 לחוק העונשין). נוכח חומרת העבירה, הרשעותיו הקודמות והעדר ההמלצה הטיפולית של שירות המבחן בעניינו של המבקש, אין למצוא טעמים לחרוג מן הכלל. זאת ועוד, כבר נפסק פעמים רבות כי חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, כשאין בה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית מיוחדת, המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.