רע"פ 3741/03 חדר נאבלסי נ. מדינת ישראל

1.

נגד המבקש, תושב מזרח ירושלים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין – עבירה לפי סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: החוק).

על-פי עובדות כתב האישום, אסף המבקש לרכבו את דארסעד עבד אלרחים – תושב זר ששהה אותה עת בישראל, שלא כדין (להלן: התושב הזר) – על-מנת להסיעו לביתו לצורך ביצוע עבודת טיח.

המבקש הודה בעובדות כתב האישום, אולם כפר באשמתו.

2.בבית משפט השלום העיד המבקש, כי אסף את העובד בצד הישראלי של המחסום בבית חנינא, במקום ממנו ניתן היה לראות את המחסום. המבקש ציין כי במקום היו באותה שעה פועלים נוספים. לא היתה מחלוקת, כי המבקש לא בדק את מסמכיו של העובד.

בית המשפט קבע, כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו – מתוקף סעיף 12א(ד) לחוק – להראות כי לא חשד שהמדובר בתושב זר השוהה בישראל שלא כדין. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף בלא החזקה הקבועה בסעיף 12א(ד) הנ"ל, מצביעות נסיבות המקרה על כך שהמבקש "ידע גם ידע" כי העובד נכנס לישראל בניגוד לדין, או למצער היה לו בסיס לחשוד בדבר והוא עצם את עיניו. על כן, סבר בית המשפט כי ניתן לייחס למבקש יסוד נפשי של מחשבה פלילית מכוח דוקטרינת "עצימת העיניים" הקבועה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

בית משפט השלום הרשיע, אפוא, את המבקש בעבירה המיוחסת לו, והטיל עליו עונש של מאסר על-תנאי לתקופה של 6 חודשים וכן קנס בשיעור 9,000 ₪.

3.על פסק-דין זה הוגש ערעור מטעם המדינה (על קולת העונש) ומטעם המבקש (על הרשעתו בדין ועל חומרת העונש). בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' נאור, מ' ארד וב' אוקון) דחה את הערעורים בציינו כי:

"מסקנת בית המשפט מבוססת כהלכה. [המבקש] אסף את העובד בסמוך לקו התפר, ובית המשפט התרשם ש[המבקש] 'ידע גם ידע כי העובד הוא תושב זר'. מכאן שאף ללא החזקה שבחוק היתה תשתית מספקת להרשעה".

4.מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בה מעלה המבקש את השאלה מהי רמת ההוכחה הנדרשת מנאשם בעבירה של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, על-מנת להפריך את החזקה הקבועה בסעיף 12א(ד) לחוק. המבקש משיג על הקביעה כי ידע או חשד שהעובד הוא תושב זר השוהה בישראל בניגוד לדין. המבקש מדגיש כי אסף את העובד בשטח ישראל, במקום המצוי בטווח-ראייתם של חיילי המחסום.

5.

טענותיו של המבקש נדחו על-ידי הערכאות הקודמות – ובדין נדחו. לא יהא זה מוגזם לומר, כי המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק בו התקיים הצורך לבדוק את מסמכיו של הנוסע טרם הסעתו, ובאין בדיקה כזו לא יוכל המסיע לרחוץ בניקיון כפיו, אלא אם יראה כי, אכן, נסיבות המקרה היו כאלה שלא היה בהן כדי לעורר את חשדו כי מדובר בתושב זר, השוהה בישראל שלא כדין.

הערכאות הקודמות קבעו כי המבקש לא עמד בנטל זה, ועוד הוסיפו כי גם אלמלא החזקה, ניתן היה לייחס למבקש מחשבה פלילית, על-פי הכללים הרגילים שבחוק העונשין. במסקנה זו אין כל עילה להתערב, בוודאי לא ב"גלגול שלישי", ולכן דין הבקשה להידחות, בלא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

הבקשה נדחית.