רע"פ 3742/07 יהושע שטורק נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה ליתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

בשנת 1985 הורשע המבקש בביצוע עבודות בנייה ללא היתר, בכך שבנה על גג דירתו מבנה החורג מהגודל שהותר לו. בית-המשפט הורה על הריסת מבנה זה כבר בשנת 1986, ומאותה עת ועד ליום 5.5.02 לא נקט המבקש בכל פעולה בקשר למבנה, וזאת על אף שהורשע פעמים מספר בעבירה של אי-קיום צו הריסה. ביום 4.11.01 הורשע המערער פעם נוספת בכך שלא קיים את צו ההריסה, ובעקבות זאת גזר לו בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב – יפו מאסר בן 60 יום, קנס בסך 15,000 ש"ח וכן קנס בסך 970 ש"ח בגין כל יום שבו יוסיף להפר את הצו .

המבקש, אשר התקשה להשלים עם תוצאה זו, הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, אולם ערעורו נדחה.

2.

בעוד ערעורו תלוי ועומד, פנה המבקש – לראשונה מזה 15 שנה – לעיריית תל-אביב, ובעקבות כך התברר לו כי קיימת אפשרות לקבל היתר לבנייה שביצע. בעקבות כך הגיש בקשה לוועדה המקומית, ובסופו של יום זכה לקבל לידיו את ההיתר המיוחל.

3.

בתאריך 8.5.05, כשנתיים לאחר שהיתר הבניה ניתן, הגיש המבקש בקשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים לבטל את הקנס הנמשך שהוטל עליו במסגרת ההליכים הפליליים שהתנהלו כנגדו. את העיכוב הרב בהגשת הבקשה תלה המבקש בכך שסבר כי הקנס התבטל מאליו נוכח קבלת ההיתר. בקשה זו התקבלה בחלקה, ונקבע כי הקנס יחול רק על חלק מהתקופה שחלפה מאז ההרשעה – כך שהתקופה שבה עוכב עונשו עת היה ערעורו תלוי ועומד בפני בית-המשפט המחוזי – לא תצטבר למניין ימי הקנס.

4.

המבקש, שלא הסתפק בהחלטה זו, ערער עליה בפני בית-המשפט המחוזי, וטען כי היה מקום לבטל את הקנס כולו מרגע שניתן לו היתר בניה. בית-המשפט דחה אף הוא טענה זו, אולם קיבל את הערעור בחלקו כאשר פטר את המבקש מתשלום הקנס עבור התקופה שבין המועד שבו הוחלט על מתן היתר הבניה ועד לקבלת ההיתר בפועל.

5.

בבקשה המונחת בפני נטען, כי לא היה מקום לחייב את המבקש בקנס עבור התקופה מאז הגיש את בקשתו לקבלת היתר, מן הטעם שמאותו מועד היה זה רק עניין של זמן עד להכשרת הבניה, ואילו פרק הזמן שחלף עד שבקשתו טופלה – לא היה בשליטתו. המבקש גורס כי יש לבטל את הקנס גם מחמת הפגיעה הקשה והבלתי סבירה בקניינו, וזאת – לטענתו – בניגוד לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד טוען המבקש, כי זכאי הוא ל"הגנה מן הצדק" הואיל והמשיבה הגישה את כתב-האישום כנגדו מבלי להביא לידיעתו כי קיימת אפשרות ליתן לו היתר בנייה. לבסוף, טוען המבקש כי אין לאכוף את העונש שהושת עליו גם כיוון שצו ההריסה אותו הפר, ועל-כך נקנס, בוטל. לדידו, ביטולו של הצו כמוהו כביטולו של חיקוק, ובנסיבות כאלה – ומכח הוראתו של סעיף 4 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – אין הוא צריך לשאת עוד בתוצאות הפרתו.

6.

דין הבקשה להידחות.

עבירה של אי-קיום צו בית-משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, הינה עבירה נמשכת, ובלשונו של המלומד ש"ז פלר:

העבירה הנמשכת היא עבירה שמצריכה לשם השלמתה התחילית התמדה במשך זמן מסויים ברכיב התנהגותי שבו היא מותנית, וכל התמדה נוספת בו דוחה, עד להפסקתו, את ההשלמה הסופית של העבירה, כעבירה אחת ויחידה מאז תחילתה" (ש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין

(כרך ג', התשנ"ב), 186).

בענייננו, המבקש צוּוה להרוס את המבנה שנבנה שלא כדין, ובצד הצו נקבע קנס בגין כל יום שבו העבירה נמשכת. המבקש הפר צו זה, ובכל יום שבו נמנע מלקיים את הצו העבירה הוסיפה להתקיים. העובדה כי בסופו של יום בוטל הצו והפרתו פסקה, אינה מלמדת על כך שיש לראות במבקש כמי שמעולם לא עבר את העבירה שבגינה נקנס. גם מקום שקבלת ההיתר הינה בבחינת "עניין של זמן", אין תוקפו של צו ההריסה בטל, ומי שחוטא באי-ביצועו יימצא אחראי בפלילים.

כך או כך, בקשה להורות על ביטולו של הקנס הנצבר בדיעבד ובשיהוי של שנתיים, הוא ניסיון לעקוף את הכרעתה של הערכאה הדיונית שלא על דרך ערעור, ובית-משפט זה לא ייתן לכך את ידו.

אף בטענות האחרות שהעלה המבקש לא מצאתי ממש. באשר למה שהגדר כפגיעה לא מידתית בקניינו של המבקש, טענה זו נבחנה ונדחתה על-ידי בית-משפט קמא, אשר קבע כי הקנס שהוטל הינו סביר ומידתי, והוא מצוי בתחום סמכותו של בית-המשפט מכוח החוק (סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 וכן סעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

אין ממש גם בטענת המבקש לפיה עומדת לו טענת "הגנה מן הצדק". המבקש הפר את הצווים השיפוטים במשך כחמש עשרה שנה , ולא ניתן לומר כי העמדתו לדין יוצרת תחושה של פגיעה בחוש הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' , פ"ד נט(6) 776, 803-809). נהפוך הוא, מוטב לה לטענה זו לולא נשמעה מפיו של מי שלא ראה עצמו חייב לציית לצווי בתי המשפט במשך תקופה כה ארוכה.

עתירתו של המבקש לבטל את הקנס מאחר ובסופו של יום בוטל הצו – אינה יכולה להישמע אף היא. קבלתו של היתר אינה משולה לביטולה של עבירה ומחיקתה מספר החוקים – היא הסיטואציה בה עוסק סעיף 4 לחוק העונשין (השוו ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 112, בפס' 24).

אשר על כן, הבקשה נדחית.