רע"פ 3780/09דן ויס נ. מדינת ישראל-פרקליטות מחוז תל אביב

1.

בחודש מאי 2008 הגישה פרקליטות מחוז תל-אביב לבית משפט השלום בתל-אביב כתב אישום, בו נטען כי הנאשמים - יהושוע כהנא, מרים זיסר ומיריה קופלר - אשר הועסקו בזמנים הרלוונטיים בחברות "תור תבל" ו"א.ב. טורס" (להלן:"החברות"), קשרו קשר לביצוע מעשי מעילה מתוחכמים, ניהלו מערכת חשבונות כפולה וזייפו מסמכים וקבלות באמצעותם גנבו מן החברות סכומי כסף גדולים. בכתב האישום נטען עוד, כי התנהלותם של הנאשמים פגעה ביכולתן של החברות לקיים את התחייבויותיהן. בהמשך, הגיעו הנאשמים והפרקליטות להסדר, לפיו יפקידו הנאשמים בקופת בית המשפט סכום של 100,000 ש"ח, ולאחר שיעשו זאת תפנה הפרקליטות לבית המשפט ותבקש לבטל את כתב האישום. ביום 6.10.2008 הודיעה הפרקליטות לבית המשפט המחוזי כי היא חוזרת בה מכתב האישום, ובית משפט השלום הורה על ביטולו. בקשה שהגישו המבקשים דכאן – בעלי החברות ומי שהיו ערבים לחובותיהן – לבטל את ההחלטה בדבר ביטולו של כתב האישום,

נדחתה.

2.

ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נדחה. בפסק דינו קבע בית המשפט כי התביעה עשתה שימוש בזכותה לחזור בה מכתב האישום קודם להקראתו, ובנסיבות אלו לא היה נתון לבית המשפט שיקול דעת למנוע זאת ממנה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי למבקשים, כמי שלא היו צדדים לדיון, לא עמדה הזכות לעתור לביטול ההחלטה. עוד צוין, כי נוכח אופיין של העבירות שיוחסו לנאשמים בכתב האישום, המבקשים אף אינם עונים אחד ההגדרה של נפגעי עבירה, כהגדרתו של מונח זה בחוק זכויות נפגעי עבירה התשס"א-2001 (להלן:"חוק זכויות נפגעי עבירה"). כך או כך, גם מי שמוגדר כנפגע עבירה על פי החוק, אינו זוכה למעמד בבית המשפט אלא אך ורק במישור היחסים שבינו לתביעה. לבסוף נקבע, כי קיים ספק בדבר תחולתו של חוק זכויות נפגעי עבירה על המקרה שבפנינו, נוכח המועד בו התרחשו האירועים בהם עסק כתב האישום.

3.

בבקשה שבפני מלינים המבקשים על כך שההסדר אליו הגיעו המשיבה והנאשמים לא הוצג בפני בית משפט השלום, אף שמדובר, כך להשקפתם, בהסדר טיעון לכל דבר ועניין, וכך התייחסה אליו גם המשיבה. המבקשים סבורים עוד, כי תשלום הסכום עליו הוסכם בהסדר – מהווה הודאה בעבירות שיוחסו לנאשמים, וגם מטעם זה היה על המשיבה להביא הסדר זה בפני הערכאה הדיונית. כן נטען, כי זכויותיהם ומעמדם אינם נגזרים מחוק זכויות נפגעי עבירה בלבד, הואיל ואותן זכויות הוכרו בפסיקה קודם לחקיקת החוק. בהקשר זה הוסיפו המבקשים וטענו, כי העובדה שהנאשמים חויבו לפצותם, מהווה אף היא הכרה במעמדם כנפגעי עבירה.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. כלל הוא, כי רשות לערער ניתנת במשורה ורק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית החורגת מגדר עניינו של המבקש, ובבקשה שבפני לא מתעוררת שאלה

מעין זו. אף לגופו של עניין לא מצאתי כי בידי המבקשים עילה לקבלתה של רשות לערער. ראשית, ההסדר אליו הגיעו המשיבה והנאשמים אינו מהווה הסדר טיעון, באשר זה הוגדר כ"הסכם בין תובע לנאשם, שהתביעה מתחייבת בו לוותר על חלק מהאישומים המיוחסים לנאשם או להמיר אישום חמור באישום קל או לוותר לנאשם וויתור אחר המעניק לו הקלה בקשר לתוצאות המשפט, בתמורה להודיית הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577, 589 (2002)). כאמור, ההסכם שבפני אינו עונה על הגדרה זו, מאחר והוא לא הוביל להודיה, מחד, ולהקלה בעונש או בסעיפי האישום, מאידך, אלא לביטולו של ההליך הפלילי מעיקרו. מכאן, שלא נדרש אישור של ההסכם בידי בית המשפט, כפי שנוהגים עם הסדרי טיעון. ועוד, נוכח העובדה שבקשתה של המשיבה לחזור בה מכתב האישום הוגשה בטרם הוקרא כתב האישום , וממילא לפני שנשמעה תשובת הנאשמים, ביטול כתב האישום היה תוצאה בלתי נמנעת נוכח לשונם של סעיפים 93 ו-94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

גם בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המבקשים אינם עונים על ההגדרה שבחוק לנפגעי עבירה להם הוקנתה זכות להביע עמדה באשר להליך המתנהל, לא מצאתי פגם (לעניין זה ראו בג"צ 9631/07 כץ נ' שר המשפטים (לא פורסם, 14.4.2008) פסקה 25 לפסק דינו של השופט פוגלמן; בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 26.2.2008) פסקה 25 לפסק דיני).

נוכח האמור, הבקשה נדחית.